תמלול: קריאת שרטוט

הטקסט המלא של הקריינות בכל 25 הפרקים. הוא נוצר אוטומטית מהכתוביות שבסרטון, ולכן ייתכנו שגיאות. הסימן … מציין מקום שבו הזיהוי האוטומטי לא הצליח. חזרה לקורס הווידאו

0. השרטוט כחוזה

על השולחן מונח שרטוט של חלק אחד: כמה היטלים, עשרות מידות, סמלים, הערות ואזור כותרת. רוב האנשים רואים בו ציור של החלק. מי שקורא שרטוט ברמה גבוהה רואה בו משהו אחר לגמרי: חוזה. בקורס הזה נלמד לקרוא את החוזה הזה עד הסוף: מה הוא מחייב, מה הוא מתיר, ומה הוא בכלל לא אומר.

לכל שרטוט יש לפחות שלושה צדדים שקוראים אותו. המתכנן כותב בו מה החלק צריך לעשות. היצרן קורא בו מה מותר לו לייצר. והבודק קורא בו לפי מה לקבל את החלק או לפסול אותו.

אם שלושתם קוראים את אותו שרטוט ומבינים ממנו אותו דבה השרטוט עשה את עבודתו. אם כל אחד מבין משהו אחר, הוויכוח יגיע בסוף, ובדרך כלל כשהחלקים כבר מוכנים. חלק שעומד בכל דרישות השרטוט הוא חלק תקין, גם אם בהרכבה הוא לא עובד. וחלק שחורג מדרישה אחת, אפילו במאית מילימטר, הוא חלק פסול, גם אם הוא עובד מצוין.

זה נשמע קשוח, אבל זה העיקרון שמאפשר ליצרן בצד אחד של העולם לייצר חלק שיורכב בצד השני. לכן כשחלק תקין לא עובד, הבעיה היא בשרטוט, ומתקנים את השרטוט. החלטה רשמית של מי שאחראי על התכנון, ולא החלטה של רצפת הייצור. אחד הכללים הבסיסיים בתקן ASME Y14.5 הוא שהשרטוט מגדיר את החלק, בלי לקבוע איך לייצר אותו.

השרטוט אומר שקדח צריך להיות בקוטר עשרה מילימטר, בסבולת מסוימת ובמיקום מסוים. הוא לא אומר אם לקדוח אותו, לכרסם אותו או לעבד אותו ברימר. לבחור את התהליך הזול והמהיר ביותר שעדיין עומד בדרישות. החלק, כמו טיפול חום, ציפוי או ריתוך, השרטוט מסנה למפרט שמגדיר אותו.

קורא שרטוט טוב שואל על כל דרישה: האם היא מגדירה את החלק, או שהיא מכתיבה לי שיטה? ושיטה מחייבת אותו רק כשהיא כתובה בשרטוט במפורש. אחד הדברים שמבדילים קורא מתקדם הוא שהוא קורא גם את מה שלא כתוב. מקבלת את הסבולת הכללית מאזור הכותרת או מהערה כללית.

כל המידות בשרטוט חלות בטמפרטורה של עשרים מעלות צלזיוס, גם אם זה לא כתוב בשום מקום. הן חלות על החלק במצב חופשי, בלי שמהדקים אותו, אלא אם כתוב אחרת. והתקן שמופיע באזור הכותרת מגדיר עשרות כללים שאינם מצוירים, והכללים האלה שונים מתקן לתקן. לכן אותו שרטוט בדיוק יכול להתפרש אחרת לסי ASME ולפי 50ו, ונראה את זה בפירוט בהמשך הקורס.

עוד כלל יסוד: לא מודדים מידות מהציור עצמו. גם כשהשרטוט נראה בקנה מידה מדויק, מידה שלא כתובה בו איננה מוגדרת, ואסור להשלים אותה בסרגל. ואם חסרה מידה שנחוצה לייצור, זו לא הזמנה לנחש.. זו שאלה למתכנן. שרטוט טוב מגדיר כל מאפיין של החלק פעם אחת, באופן אחד, ובלי סתירות.

לעיתים קרובות הוא שרטוט שאפשר לקרוא בשותי דרכים. או סבולת שאי אפשר למדוד: כל אחת מהן היא פתח לוויכוח. חלק גדול מהקורס נועד בדיוק לזה: לזהות את הפתחים האלה לפני שהם עולים כסף. הקורס בנוי משישה חלקים.

בחלק הראשון נחזור על הייצוג עצמו ברמה מתקדמת: מערכות היטל, חתכים, מוסכמות וחשיבה מרחבית. המידות, סבולות כלליות, עקרון המעטפת מול עקרון העצמאות, התאמות ושרשוראות סבולות. בחלק השלישי נקרא סבולות גאומטריות בתוך השרטוט השלם, דרך עיני מערכת המשטחים. מרקם פני שטח, ריתוך, חומר, טיפול חום, ציפוי, הברגות ואלמנטים מיוחדים.

הכותרת וההערות, שרטוטי הרכבה, מאפיינים קריטיים, הגדרה מבוססת מודל וניהול שינויים. ובחלק השישי נחבר הכול: נקרא שרטוטים בעיני היצרן, נאתר שגיאות, ונבנה שיטת קריאה קבועה לכל שרטוט. הבסיס של הקורס הוא תקן ASME Y14.5 משנת 2018, התקן הנפוץ בתעשייה. את ההבדל, כי בעבודה אמיתית מגיעים שרטוטים לפי שני התקנים.

נכונים מבחינה הנדסית, אבל אינם שייכים לשום מוצר או חברה. שרטוט הוא חחה בין המתכנן, היצרן והבודק. הוא מגדיר את החלק ולא את התהליך, הוא מחייב גם במה שלא כתוב בו, ולא מודדים ממנו בסרגל. מעבירים גוף תלת ממדי לדף שטוח, ולמה בלבול בזווית ההיטל יכול להפוך חלק שלם לתמונת ראי.

נתראה בפרק אחד.

1. מערכות היטל

גוף מכני הוא תלת ממדי, והדף שטוח. כל שרטוט מתחיל בשאלה אחת: איך מעבירים את הגוף לדף, בלי לאבד אף מידע. התשובה היא היטל ניצב, ושתי מערכות שונות לסדר בהן את המבטים. בפרק הזה נבין את שתיהן לעומק, ונראה איך בלבול ביניהן מייצר חלק שהוא תמונת ראי של מה שתוכנן.

בהיטל ניצב, קרני המבט מקבילות זו לזו ומאונכות למישור ההיטל. לכן כל מבט מראה רק שני ממדים: רוחב וגובה, או רוחב ועומק, ואף פעם לא שלושתם. משטח שמקביל למישור ההיטל מופיע בגודלו ובצורתו האמיתיים. משטח שמאונך למישור מופיע כקו בלבד.

ומשטח משופע מופיע מקוצר: הוא נראה קטן יותרממה שהוא באמת. זו עוד סיבה לא למדוד מהציור: אורך שנראה על הדף אינו בהכרח האורך האמיתי. דמיינו את החלק בתוך קופסה, ועל כל אחת משועו הדפנות מוטל מבט אחד. כשפורשים את הקופסה לדף, יש שתי דרכים לסדר את המבטים, וזה כל ההבדל בין שתי המערכות.

בזווית שלישית, הנפוצה בארצות הברית ובתקני ASME מישור ההיטל נמצא בין העין לבין החלק. לכן כל מבט מצויר בצד שממנו מסתכלים: המבט מלמעלה מעל המבט הקדמי, והמבט מצד ימין מימין לו. בזווית ראשונה, הנפוצה באירופה ובתקני ISO החלק נמצא בין העין לבין מישור ההיטל. ואז כל מבט מצויר בצד הנגדי: המבט מלמעלה מתחת למבט הקדמי, והמבט מצד ימין משמאל לו.

המבטים עצמם זהים בשתי המערכות. רק המיקום שלהם על הדף שונה. ומי שמכיר רק מערכת אחת יקרא את השנייה הפוך, בלי לשים לב. כדי שלא יהיה ספק, אזור הכותרת כולל סמל שמגדיר את המערכת. הסמל הוא חרוט קטוע בשני מבטים: מבט מהצד, שנראה כמו טרפז, ומבט מהקצה, שנראה כשני עיגולים.

שני העיגולים הם המבט מהקצה הצר של החרוט. בזווית שלישית, העיגולים מצוירים ליד הקצה הצר, והטרפז מצביע אליהם. בזווית ראשונה, העיגולים מצוירים בצד של הקצה הרחב, והטרפז מצביע הרחק מהם. כך מזהים את המערכת נכון, גם אם הסמל צויר הפוך או במקום לא צפוי.

לפעמים, במקום סמל, כתוב במילים באנגלית איזו מערכת היא. נניח שמגיע שרטוט בזווית ראשונה, וקורא אותו מי שרגיל לזווית שלישית. החלק הוא פלטה עם דופן גבוהה בצד האחורי, וקדח ליד הפינה הקדמית הימנית. בזווית ראשונה, המבט מלמעלה מצויר מתחת למבט הקדמי, והצד הקרוב למבט הקדמי הוא הגב של החלק.

מי שקורא בזווית שלישית חושב שזה מבט מלמטה, ומבין שהצד הקרוב הוא החזית. התוצאה: הדופן עוברת לחזית, והקדח עובר לגב. החלק שיוצר הוא תמונת ראי של מה שתוכנן. והחלק המסוכן: המבטים נשארים עקביים זה עם זה, ולכן שום דבר בשרטוט לא נראה שגוי. בחלק סימטרי הטעות לא משנה כלום. בחלק לא סימטרי היא פוסלת את כל הסדרה.

מה עושים כששרטוט מגיע בלי סמל ובלי הערה? לפעמים המערכת מוגדרת שם, או בתקן שאליו השרטוט מפנה. אחר כך בודקים אם מצורף לשרטוט מודל תלת ממדי, ומשווים אליו. אבל אל תסמכו על כך שהמבטים ייראו לא הגיוניים. כמו שראינו, הפרשונות ההפוכה עקבית לגמרי.

ואם עדיין יש ספק, שואלים את המתכנן. בחלק לא סימטרי, ניחוש הוא הימור על כל הסדרה. המבט הקדמי לא חייב להיות החזית של החלק. הוא המבט שמתאר את הצורה הכי טוב. בוחרים אותו כך שיהיו בו הכי מעט קווים נסתרים, ובדרך כלל במצב שבו החלק מורכב או מעובד. מספר המבטים הוא המינימום שמגדיר את החלק במלואו.

חלק מסובב, לכמו ציר, מוגדר לעיתים קרובות במבט אחד בלבד, וסימן הקוטר מחליף את המבט מהקצה. מבט מיותר הוא לא רק בזבוז מקום. הוא עוד מקום שבו מידות יכולות לסתור זו את זו. מה קורה כשבחלק יש משטח משופע, שלא מקביל לאף אחד משלושת המישורים הראשיים? בכל המבטים הרגילים הוא מופיע מקוצר, וקדח שעליו נראה כאליפסה.

כאן משתמשים במבט עזר: מבט שמוטל על מישור מקביל למשטח המשופע. במבט העזר המשטח מופיע בגודלו ובצורתו האמיתיים, והקדח נראה עגול. מבט העזר מצויר בהמשך כיוון ההסתכלות על המשטח, מהמבט שבו המשטח נראה כקו. ובדרך כלל מציירים רק את המשוטח המשופע, כמבט עזר חלקי, כדי לא להעמיס את השרטוט.

כשאין צורך במבט שלם, מציירים מבט חלקי, שנקטע בקו שבירה. מבט מקומי מראה רק אלמנט אחד, כמו שגם או חריץ, בלי לצייר את כל החלק. פרט מוגדל מסמן אזור קטן בעיגול ובאות, ומצייר אותו בנפרד בקנה מידה גדול יותר, למשל שתיים לאחת. והמידות בפרט המוגדל הן עדיין המידות האמיתיות, לא המידות המוגדלות.

אות שמראה את כיוון המבט, ואותה אות ליד המבט עצמו. מבט שהוזז בלי סימון הוא שגיאה בשרטוט, כי הוא מבטל את חוקי ההיטל. היטל ניצב מראה בכל מבט שני ממדים, ומשטחים משופעים מופיעים בו מקוצרים. בזווית שלישית המבט מצויר בצד שממנו מסתכלים. בזווית ראשונה, בצד הנגדי.

לפני שקוראים מבט אחד, בודקים את סמל ההיטל, ואם אין סמל, שואלים. בפרק הבא נחתוך את החלק: חתכים מתקדמים, ומה כל סוג חתך מגלה ומסתיר. נתראה בפרק שתיים.

2. חתכים מתקדמים

מבט רגיל מראה את החלק מבחוץ. כל מה שבפנים מופיע בקווים נסתרים. בחלק מורכב, הקווים הנסתרים נערמים זה על זה, ואי אפשר לקרוא אותם. החתך פותר את זה: חותכים את החלק במישור דמיוני, מסירים את החלק הקרוב, ומסתכלים פנימה. בפרק הזה נכיר את סוגי החתכים, את המוסכמות שלהם, ואת מה שכל חתך מגלה ומה שהוא מסתיר.

כל חתך מתחיל בקו החתך, שמצויר במבט הסמוך. הוא מראה איפה עובר מישור החתך, והחצים בקצותיו מראים לאיזה כיוון מסתכלים. האותיות בקצוות מזהות את החתך, למשל א, והחתך עצמו נקרא חתך A-A לפני שקוראים חתך, מוצאים את קו החתך שלו. בלי זה לא יודעים מה רואים.

כיוון החצים קובע מה נשאר במבט: החלק שהעין רואה, לא החלק שהוסר. משטח שנחתך מסומן בקיווקוו: קווים דקים ומקבילים, בדרך כלל בזווית של 45 מעלות. מה שמאחורי מישור החתך מצויר בקווים רגילים, ומה שנסתר בדרך כלל לא מצויר בכלל. לחלק אחד יש אותו קיווקוו בכל החתכים בשרטוט.

או בצפיפות שונה, כדי שיהיה ברור איפה נגמר חלק אחדומתחיל השני. דוגמת הקיווקר אינה מגדירה את החומר. החומר מוגדר באזור הכותרת או ברשימת החלקים. וחלק דק מאוד, כמו אטם או פח, מסומן לעיתים במילוי מלא, ולא בקיווקוו. בחתך מלא, המישור עובר לאורך כל החלק, בדרך כלל בציר הסימטריה.

בחלק סימטרי אפשור לחסוך: חצי חתך מסיר רק רבע מהחלק, ובמבט מופיע חצי חתוך וחצי מבחוץ. כך האים בתמונה אחת גם את הצורה החיצונית וגם את הפנימית. הגבול בין שני החצאים הוא קו מרכז, ולא קו מלא, כי שם אין באמת קצה. ובצד שאינו חתוך לא מציירים קווים נסתרים, כי הצד החתוך כבר מראה אותם.

לפעמים האלמנטים החשובים לא נמצאים באותו מישור. בחתך מדורג, קו החתך משנה כיוון בזוויות ישרות, ועובר דרך כל האלמנטים. בחתך עצמו מציירים הכול כאילו נחתך במישור אחד, ואת נקודות השבירה של קו החתך לא מראים. לכן מי שקורא את החתך בלי לבדוק את קו החתך, עלול לחשוב שכל האלמנטים נמצאים בשורה אחת.

בחלק עגול, כמו אוגן, הקדחים יושבים בדרך כלל על מעגל, ולא זה מול זה. בחתך מיושר, קו החתך עובר דרך הקדחים בזווית, ואז החלק הנטוי מסובב אל המישור. כך הקדחים מופיעים בחתך במרחק האמיתי שלהם מהמרכז. וזו נקודה חשובה: חתך כזה אינו היטל אמיתי. הוא סוטה בכוונה מחוקי ההיטל, כדי להראות את מה שחשוב.

אוגן עם שלושה קדחים, במרחק 120 מעלות זה מזה, ייראה בחתך כאילו יש לו קדחים משוני צדי המרכז. את מספר הקדחים ואת המיקום הזוויתי שלהם קוראים במבט הקדמי, לא בחתך. יש דברים שלא מקווקווים גם כשהמישור עובר דרכם. צלע או דופן דקה שנחתכת לאורכה לא מקווקוות, כי קיווקוו היה נותן רורשם של חלק מלא וכבד.

באותו אופן, בהרכבה לא חותכים לאורכם צירים, ברגים, אומים, פינים, שגמים וכדורים. הם מצוירים שלמים, גם כשהמישור עובר בדיוק בציר שלהם. מי שלא מכיר את המוסכמה הזו, עלול לחשוב שהבורג בכלל לא נחתך, או שהצלע לא קיימת. ובחלק עם צלעות או חישורים שאינם בקו החתך, מסובבים גם אותם אל המישור, כמו בחתך מיושר.

כשצריך להראות רק אזור קטן בפנים, משתמשים בחתך מקומי. מסירים חלק קטן מהמבט, ותוחמים אותו בקו שבירה ביד חופשית. ארוך, כמו חישור או זרוע. הוא מסובב בתשעים מעלות ומצויר על המבט עצמו. חתך מוזז הוא אותו רעיון, אבל הוא מצויר מחוץ למבט, מסומן באותיות, ולעיתים בקנה מידה גדול יותר.

חתך מגלה את הפנים, אבל רק במקום שבו עבר המישור. שקווים נסתרים לא מצוירים, הוא גם לא יופיע כקו נסתר. לכן חתך הוא אף פעם לא תמונה שלמה. קוראים אותו יחד עם המבטים האחרים. וכשנראה שאלמנט חסר, בודקים קודם אם הוא פשוט לא נמצא במישור החתך, לפני שמניחים שהוא לא קיים.

לפני כל חתך: מוצאים את קו החתך ואת כיוון החצים. חתך מדורג וחתך מיושר מציגים אלמנטים כאילו הם באותו מישור, גם כשהם לא. צלעות, צירים וברגים שנחתכים לאורכם לא מקווקווים, וזו מוסכמה, לא טעות. ומה שלא נמצא במישור לא מופיע בחתך. החתך משלים את המבטים, ולא מחליף אותם.

השרטוט: הברגות, גלגלי שיניים, קפיצים, מבנים חוזרים, ואיפה השרטוט מפשט בכוונה. נתראה בפרק שלוש.

3. מוסכמות ופישוטים

שרטוט לא מנסה להיות תמונה מדויקת של החלק. או של כל ליפוף בקפיץ היה לוקח שעות, ולא היה מוסיף מידע. לכן השרטוט משתמש במוסכמות: ייצוג מקוצר ומוסכם, שמתאר את האלמנט בלי לצייר אותו. בפרק הזה נכיר את המוסכמות החשובות, ואת העיקרון שמאחורי כולן: כשהציור מפושט, המידע נמצא בכיתוב.

בהברגה חיצונית, לפי ISO הקוטר החיצוני מצויר בקו עבה, וקוטר השוורשו בקו דק. במבט מהקצה, קוטר השורשו מצויר כשלושה רבעים של עיגול דק, כדי שלא יתבלבל עם קדח או עם שפה. קו עבה מסמן את סוף ההברגה המלאה. לעיתים בקו נסתר, ולכן צריך לדעת לפי איזה תקן השרטוט.

בכל המקרים, הציור לא מגדיר את ההברגה. הכיתוב מגדיר אותה: סוג, קוטר, פסיעה ודרגת התאמה. בהברגה פנימית התמונה מתהפכת: קוטר הקדח, שהוא קוטר השורש, מצויר בקו עבה, והקוטר החיצוני בקודק. בחתך, הקיווקוו מגיע עד הקו העבה, כלומר עד דופן הקדח. בקדח עיוור מציירים גם את עומק ההברגה וגם את עומק הקידוח, שהוא תמיד עמוק יותר.

וקצה המקדח מצויר כחרוט בזווית של 120 מעלות, גם אם זווית המקדח בפועל היא 118. עומק הקדח נמדד עד סוף הקוטר המלא, ולא עד קצה החרוט. כשבורג מוברג לתוך קדח מוברג, ובהרכבה מציירים אותו בחתך, שתי ההברגות נפגשות. המוסכמה היא שההברגה החיצונית גוברת: מציירים את הבורג במלואו, והוא מסתיר את ההברגה הפנימית.

ההברגה הפנימית מופיעה רק בחלק של הקדח שבו אין בורג, ושם הקיווקוו מגיע שוב עד הקו העבה. מישלא מכיר את זה עלול לחשוב שהקדח לא מוברג לכל עומקו. בייצוג המוסכם, גלגל שיניים מצויר בלי שיניים: מעגל הראש בקו עבה, ומעגל החלוקה בקו מרכז דק. לפעמים מציירים שן אחת או שתיים, כשצריך להראות את מיקום השון ביחס לאלמנט אחר, כמו שגם או קדח.

ובשרטוטים שמופקים ממערכות CAD, הרבה פעמים כל השיניים מצוירות. אבל גם אז, צורת העון בציור היא רק תמונה. לא מודדים ממנה, והיא לא מגדירה את השן. מודול, מספר שיניים, זווית לחץ, דרגת דיוק ומידות בדיקה. אם הטבלה חסרה, אי אפשר לייצר את הגלגל מהשרטוט, גם אם הציור נראה שלם.

שיניים, והנתונים שלהם מופיעים בטבלה או בכיתוב לפי התקן, למשל 4156 ASO מסבים מתגלגלים בשרטוט הרכבה מצוירים לעיתים כמלבן עם צלב בתוכו, לפי 8826 ASO המסב עצמו מוגדר במספר הקטלוגי שלו ברשימת החלקים, ולא בציור. גם קפיץ מצויר מפושט: כמה ליפופים בקצוות, והשאר ….

הקפיץ מוגדר בטבלה: קוטר תיל, קוטר ממוצע, מספר ליפופים, אורך חופשוי, ולעיתים כוח באורך מסוים. בקפיץ, הכוח באורך נתון חשווב לעיתים יותר מכל מידה גאומטרית. כשאותו אלמנט חוזר כמה פעמים, מציירים ומגדירים אותו פעם אחת. כיתוב כמו 010 א6 אומר שיש שישה קדחים זהים.

בשאר המיקומים מציירים רק קווי מרכז, ולפעמים אפילו לא את הקדחים עצמם. חמישה מרכזים והכיתוב אומר שישה, יש סתירה, ושואלים. לפעמים מתווסף לכיתוב 05ם, או SP 0ם, שפירושו מרווחים שווים. קדח. בלעדיו, הזווית בין הקדחים צריכה להיות מוגדרת במידה.

בחלק סימטרי אפשר לצייר רק חצי, או אפילו רבע. לפי ISO שני קווים קצרים ומקבילים בקצות קו המרכז מסמנים שהחלק סימטרי סביבו. חלק ארוך עם חתך קבוע, לכמו ציר או פרופיל, מצויר מקוצר בעזרת קווי שבירה. המידה שרשומה עליו היא האורך האמיתי, לא האורך המצויר.

זה עוד מקום שבו מי שמודד מהציור יקבל מספר שגוי לגמרי. משטח שטוח על ציר עגול מסומן בשני קווים דקים מצטלבים, כדי להבדיל אותו ממשטח עגול. Knurling מצויר רק על חלק קטן מהשטח, והסוג והפסיעה מוגדרים בכיתוב. לציר, מצויר לעיתים בקווים ישרים במקום בעקומה המדויקת.

פינות מעוגלות יוצרות קווי מעבר, שמצוירים לעיתים בקו דק אולא מצוירים בכלל. ובתקני ASME, קווים נסתרים מצוירים רק כשהם נחוצים. היעדר קו נסתר לא מוכיח שאין שם כלום. קו של קוושתי נקודות, phantom, מראה מיקום חלוסי של חלק נע, או חלק סמוך שאינו שייך לשרטוט. הוא נותן הקשר בלבד, והוא לא חלק מהגאומטריה שהשרטוט מגדיר.

בכל המוסכמות האלה יש עיקרון אחד משותף. הציור מראה איפה האלמנט נמצא ואיך הוא נראה בערך. הכיתוב, הטבלה וההערה מגדירים אותו בדיוק. לכן כשיש פער בין הציור לכיתוב, הכיתוב בדרך כלל גובר, אבל פער כזה הוא תמיד סיבה לשאול. ומי שלא מכיר מוסכמה יראה בה טעות בשרטוט, או גרוע מזה, יפרש אותה כגאומטריה אמיתית.

השרטוט מפשט בכוונה: הברגות, גלגלי שיניים, קפיצים, אלמנטים חוזרים וחלקים ארוכים. בהברגה חיצונית הקוטר החיצוני עבה, ובהברגה פנימית קוטר הקדח עבה. גלגלי שיניים וקפיצים מוגדרים בטבלה, ואלמנטים חוזרים מוגדרים במספר שבכיתוב. ובכל מקום שהציור מפושט, המידע נמצא בכיתוב, ולא בציור.

המידות, ונראה למה מידה טובה היא קודם כול החלטה הנדסית. נתראה בפרק ארבע.

4. פילוסופיית המידות

מידה בשרטוט היא לא רק מספר. היא החלטה הנדסית. כל מידה אומרת מה חשוב: איזה מרחק, מאיזו נקודה, ובאיזו סבולת. אותו חלק בדיוק יכול לקבל שתי מערכות מידות שונות, ולצאת שני חלקים שמתפקדים אחרת. בפרק הזה נלמד לקרוא את הכוונה שמאחורי המידות, ולא רק את המספרים.

מידה פונקציונלית מגדירה ישירות את מה שחשוב לתפקוד החלק. אם שני קדחים צריכים להתאים לשני פינים בחלק אחר, המרחק החשוב הוא המרחק ביניהם. לכן מודדים אותו ישירות, מקדח לקדח, ולא כל קדח בנפרד מהקצה. מידה שנקבעת לפי נוחות הייצור עלולה לפגוע בפונקציה, גם כשכל המספרים בסבולת.

התקן מכוון למידות פונקציונליות. את שיטת הייצור בוחר היצרן אחר כן. יש שתי דרכים עיקריות לסדר מידות: בשרשרת, או מבסיס אחד. בשרשרת, כל מידה מתחילה איפה שהקודמת נגמרה. עשירית, המיקום של האלמנט האחרון יכול לסטות עד ארבע עשיריות.

במידות מבסיס, כל אלמנט נמדד מאותו קצה, והסבולת לא מצטברת. אבל יש מחיר: המרחק בין שני אלמנטים סמוכים כבר לא נשלט ישירות, והוא יכול לסטות עד שתי עשיריות. אין דרך אחת נכונה. הבחירה אומרת לקורא איזה מרחק המתכנן רצה לשמור הדוק. קואורדינטות: נקודת אפס אחת, וכל אלמנט מקבל מספר אחד בכל ציר.

מהבסיס, אבל המרחק בין שני אלמנטים לא נשלט ישירות. בחלק עם הרבה קדחים, המיקומים מופיעים בטבלת קדחים, עם אות או מספר לכל קדח. הטבלה היא חלק מהשרטוט לכל דבר, והסבולות חלות עליה כמו על כל מידה אחרת. מידת יתר היא מידה שאפשר לחשוב ממידות אחרות בשרטוט.

שרשרת סגורה היא הדוגמה הקלאסית: שלוש מידות חלקיות, ועוד מידה כוללת שמכסה את שלושתן. חלק יכול לעמוד בשלוש מהן ולחרוג ברביעית, ואז לא ברור איזו מידה קובעת. לכן שרשורת נכונה משאירה מקטע אחד בלי מידה, או מסמנת את אחת המידות כמידת ייחוס. והמקטע שנשאר בלי מידה הוא בדרך כלל הפחות חשוב. גם זו הצהרה של המתכנן.

מידת ייחוס מופיעה בסוגריים, ולפעמים עם הכיתוב קםח. היא נותנת מידע בלבד: אין לה סבולת, והיא לא נבדקת לקבלת החלק. היא שם כדי לחסוך לקורא חישוב, למשל אורך כולל. טעות נפוצה היא לבדוק מידת ייחוס ולפסול חלק בגללה. החלק נבחן לפי המידות שמגדירות אותו.

מידה בסיסית מוקפת במסגרת. היא מידה מדויקת תאורטית: אין לה סבולת משלה, ולא חלה עליה הסבולת הכללית. הסבולת של האלמנט מגיעה ממסגרת הסבולת הגאומטרית שלו, למשל סבולת מיקום. מי שמחיל על מידה בסיסית את הסבולת הכללית מאזור הכותרת, בודק את החלק לפי דרישה שלא קיימת.

ומידה בסיסית בלי סבולת גאומטרית שמתייחסת אליה היא שגיאה בשרטוט, כי אז לאלמנט אין סבולת בכלל. במקום מידה וסבולת, אפשר לכתוב את שני הגבולות ישירות, למשל עשרים ועשרים נקודה אפס חמש. זה נוח לייצור ולבדיקה, כי אין צורך לחשב. א)וא, למשל רדיוס פינה מקסימלי, או עומק הברגה מינימלי.

בגבול אחד, הצד השני פתוח, והוא נקבע על ידי הפונקציה או על ידי מידות אחרות. בתקן ASME יש סמל שנקרא סמל מקור המידה: עיגול קטן בקצה קו המידה, במקום חץ. הוא אומר מאיזה אלמנט מתחילים למדוד, וזה משנה את התוצאה כשהמשטחים לא מקבילים לגמרי. מדידה מהצד הלא נכון יכולה לקבל חלק שהיה צריך להיפסל, או לפסול חלק תקין.

כשמשנים מידה בשרטוט בלי לעדכן את הציור, מסמנים אותה בקו מתחת למספר. הקו אומר: הציור כאן לא תואם את המספר, והמספר הוא שקובע. וזו עוד תזכורת לכלל מפרק אפס: לא מודדים מהציור. מערכת המידות היא המקום שבו המתכנן אומר מה חשוב לו.

מידה ישירה בין שני אלמנטים אומרת: המרחק הזה קריטי. מידות מבסיס אחד אומרות: הקצה הזה הוא נקודת הייחוס של החלק. ומידה בסבולת הדוקה במיוחד אומרת: כאן הפונקציה רגישה, וכאן גם העלות. מי שקורא את השרטוט כך יכול לתכנן ייצור ובדיקה שמגינים על מה שחשוב באמת.

ניקח דוגמה: פלטה עם קדח מרכזי לציר, ושני קדחים לברגים. המתכנן מידד את קדחי הברגים מהקדח המרכזי, כי הם צריכים להתאים לאוגן שיושב על הציר. היצרן היה מעדיף מידות מהקצה, כי משם נוח לו לקבע ולמדוד. הסבולות מצטברות, והמרחק לקדח המרכזי יכול לחרוג גם כשכל המידות שלו בסבולת.

לצמצם את הסבולות שלו, כך שהמידות המקוריות של המתכנןיישמרו. זה העיקרון: מותר לייצר בכל דרך, אבל הבדיקה נעשוית לפיהמידות שבשרטוט. מידה היא החלטה הנדסית, לא רק מספר. שרשרת מצבירה סבולות, בסיס שומר על כל אלמנט מול הקצה, ומידה ישירה שומרת על המרחק בין שניים.

מידת יתר יוצרת סתירה, מידת ייחוס לא נבדקת, ומידה בסיסית מקבלת סבולת רק ממסגרת הסבולת. בפרק הבא נדבר על הסבולות שלא רואים: סבולות כלליות, ומה הן קובעות כשליד מידה אין סבולת בכלל. נתראה בפרק חמש.

5. סבולות ברירת מחדל

רוב המידות בשרטוט כתובות בלי סבולת לידן. זה לא אומר שאין להן סבולת. זה אומר שהסבולת כתובה במקום אחר. סבולות ברירת המחדל קובעות את רוב הגאומטריה של החלק, ורוב הקוראים לא מסתכלים עליהן בכלל. בפרק הזה נלמד איפה הן מוגדרות, איך קוראים אותן, ומה הן לא מכסות.

בהערה כללית, בדרך כלל עם המילים "אלא אם צוין אחרת". הן חלות על כל מידה שאין לידה סבולת משלה. מידה עם סבולת משלה, מידת ייחוס ומידה בסיסית לא מקבלות את הסבולת הכללית. ואם בשרטוט אין שום סבולת כללית, למידות בלי סבולת אין הגדרה, וזו שאלה למתכנן.

בשרטוטים לפי 50ו, הסבולת הכללית מוגדרת בדרך כלל בהפניה לתקן 2768 50!. ולזוויות, בארבע דרגות: עדינה, בינונית, גסה, וגסה מאוד, שמסומנות צ הסבולת לא קבועה. היא גדלה עם המידה. בדרגה בינונית, מידה של 20 מ"מ מקבלת 30.2, ומידה של 200 מ"מ מקבלת 50.5.

לכן אי אפשר לדעת את הסבולת של מידה בלי לבדוק באיזה תחום היא נמצאת בטבלה. זוויות מקבלות סבולת לפי אורך הצלע הקצרה, ולא לפי גודל הזווית. של שיפועים: בדרגה בינונית, עד 3 מילימטר 0.2+, ומעל 6חילימטר1+ מילימטר. כך גם פינה שבורה, או רדיוס קטן שמצויר בלי סבולת, מוגדרים.

כלליות: ישרות, שטיחות, ניצבות וסימטריה, בשלוש דרגות: L ,> ,ח. סימון כמו אחז-2768 ISO אומר: דרגה בינונית למידות, ודרגה K לגאומטריה. 1, ולכן בשרטוטים אפשר לפגוש את שני הסימונים. מי שמקבל שרטוט עם אחז צריך לדעת שגם הניצבות והשטיחות של החלק מוגבלות, אף שאין עליהן סימון.

1 ISO עובד אחרת מהחלק השני של 2768 50!. סבולת פרופיל משטח כללית, ביחס למערכת משטחים שמופיעה באזור הכותרת. הכותרת גם את ערך הסבולת וגם את המשטחים שהיא מתייחסת אליהם. בשרטוטים לפי ASME, ובמיוחד בשרטוטי אינץ, יש מוסכמה אחרת.

הנקודה. למשל, ספרה אחת: 0.1+. שתי ספרות: 50.01. ושלוש ספרות: t0.005. ואז אותו מספר, כתוב בשתי צורות, מקבל שתי סבולות שונות: 1.5 לעומת 1.500 הן לא אותה דרישה. קובעת אותם באזור הכותרת שלה, ולכן תמיד קוראים את אזור הכותרת של השרטוט הספציפי. ומי שמוסיף או מוחק אפס בסוף מידה, משנה את הסבולת שלה.

לזוויות, למשל 0.5°+, ולפעמים הערה על שבירת פינות חדות. ויש מלכודת מודרנית: שרטוט שהופק ממערכת CAD,; עם שלוש ספרות אחרי הנקודה בכל המידות. אם אזור הכותרת קובע סבולת לפי מספר הספרות, כל מידה כזו מקבלת פתאום את הסבולת ההדוקה ביותר. זו בדרך כלל לא כוונת המתכנן, אבל מבחינת השרטוט זו הדרישה, ולכן שואלים.

סבולות כלליות חלות גם על מה שלא ממודד בכלל. זווית ישרה שמצוירת בלי מידה מקבלת את סבולת הזווית הכללית. שנראים סימטריים, נמצאים בקשר הזה רק בגבולות הסבולות הכלליות, ולא בדיוק מוחלט. במילים אחרות: מה שנראה מיושר או ניצב בשרטוט, מיושר וניצב רק בגבולות הסבולת הכללית.

בתקן 2768 50! יש עיקרון שכדאי להכיר. לפי התקן, חלק שחורג מסבולת כללית לא נפסל באופן אוטומטי, אם הפונקציה שלו לא נפגעת. אפס, ההחלטה על חלק חורג שייכת למי שאחראי על התכנון. בתקן ASME Y14.5 אין סעיף דומה. מידה מחוץ לסבולת היא מחוץ לסבולת.

הסבולת הכללית נבחרת לפי הדיוק הרגיל של בית המלאכה, כך שרוב המידות יתקבלו בלי מאמץ מיוחד. סבולת כללית הדוקה מדי מייקרת את כל החלק, כי כל מידה הופכת לדרישה. שנשכחה בלי סבולת משלה מקבלת סבולת שלא מתאימה לה. לכן כשקוראים שרטוט, שואלים על כל מידה חשובה: האם הסבולת הכללית באמת מספיקה לה?

מידה בלי סבולת מקבלת את הסבולת הכללית מאזור הכותרת. בתקן 2768 ISO הסבולת תלויה בגודל המידה, והסימון חח מגביל גם את הגאומטריה. בשרטוטי אינץ, מספר הספרות אחרי הנקודה הוא חלק מהדרישה. ומה שנראה ניצב או מיושר בשרטוט, מוגבל רק בסבולת הכללית.

בפרק הבא נגיע לאחד ההבדלים העמוקים בין ASME לבין 50ו: עקרון המעטפת מול עקרון העצמאות. נתראה בפרק שש.

6. עקרון המעטפת מול עקרון העצמאות

נניח שעל ציר כתוב קוטר עשרים, פלוס מינוס חמעו מאיות. הציר נבדק, וכל המדידות בין עשרים פחות חמש מאיות לעשרים ועוד חמש מאיות. אבל הציר מעט עקום. האם הוא תקין? התשובה תלויה בתקן שבאזור הכותרת. להתקבל. בפרק הזה נבין למה, ומה זה משנה בבדיקה ובהרכבה.

בתקן 14.5" ASME יש כלל שנקרא 1א Rule: עקרון המעטפת. הכלל אומר שגבולות המידה של אלמנט קובעים לא רק את הגודל שלו, אלא גם כמה הצורה שלו יכולה לסטות. במצב חומר מקסימלי, MMC, האלמנט חייב להיות בצורה מושלמת. בציר, זה אומר שכל הציר חייב לעבור דרך גליל מושלם בקוטר עשרים ועוד חמשו מאיות.

ככל שהציר דק יותר, יש לו יותר מקום להתעקם. זה מותר, כל עוד הוא נשאר בתוך המעטפת. לכן ASME-2 בודקים אלמנט עם מידה בשתי דרכים. בדיקה אחת היא של המעטפת: האם החלק כולו נכנס לגליל המושלם, או, בקדח, האם פין מושלם נכנס אליו. לאורך החלק, המידה בין שתי נקודות לא יוצאת מהגבול השני.

זה העיקרון הוותיק של זסוץ4ד: מד "עובר" בצורה מלאה, ומד "לא עובר" בשתי נקודות. ציר עקום יכול לעבור את המדידה המקומית בכל נקודה, ועדיין להיפסל בבדיקת המעטפת. ניקח פין בקוטר 10, בסבולת של מינוס 0.04, וקדח בקוטר 10, בסבולת של פלוס 0.05. לסי עקרון המעטפלת, הפין הגדול ביותר, בקוטר עשרה בדיוק, חייב להיות ישר לחלוטין.

פין בקוטר 9.96 יכול להתעקם עד ארבע מאיות, ועדיין להישאר בתוך מעטפת של עשרה. גם הקדח, בקוטר המינימלי שלו, חייב לקבל פין מושלם בקוטר עשרה. התוצאה: כל פין תקין נכנס לכל קדח תקין, תמיד. זה מה שעקרון המעטפת מבטיח. נקודה ולהיות עקום בשלוש מאיות. אז הוא תופס מקום של 10.03, ועלול לא להיכנס לקדח בקוטר עשרה.

בתקני ISO ברירת המחדל הפוכה. לסי 8015 50ו, כל דרישה בשרטוט עומדת בפני עצמה. סבולת מידה שולטת רק במידה, ולא בצורה. ומידה בתקני ISO נבדקת כברירת מחדל בין שתי נקודות, לפי 14405 ASO אז הציר העקום שלנו עומד בדרישת המידה, כי כל מדידה בין שתי נקודות נמצאת בתוך הגבולות.

את העקמומיות שלו מגבילה רק סבולת ישרות, אם יש כזו בשרטוט, או הסבולת הגאומטרית הכללית. 5 ISO לא מסתפק בשתי נקודות. הוא מגדיר כמה דרכים למדוד מידה, ולכל אחת יש סימן. ם היא מידה בין שתי נקודות, וזו ברירת המחדל. GG היא מידה מחושבת בשיטת הריבועים הקטנים, כמו שרוב מכונות המדידה מחשבות.

אס הוא הגליל הקטן ביותר שמקיף ציר, GX-1 הוא הגליל הגדול ביותר שנכנס לקדח. סימן E הוא למעשה שילוב: אס או אס בגבול של החומר המקסימלי, ו-ם ! בגבול השני. בשיטת הריבועים הקטנים מודדת דבר אחר ממה שהשרטוט ביקש, אם לא כתוב GG. כשהפונקציה דורשות מעטפת, למשל ציר שחייב להיכנס לקדח, צריך לבקש אותה במפורש.

עושים את זה בסימן 5 בתוך עיגול, אחרי הסבולת, למשל © 7ח 020. או בהערה כללית, כמו 4-6 חח-2768 50ו, שמפעילה את המעטפת על כל האלמנטים עם מידה בשרטוט. בלי הסימן, גם התאמה הדוקה של 286 ISO לא מבטיחה הרכבה, אם החלק עקום. גם בתקן ASME אפשר ללכת בכיוון ההפוך.

בגרסת 2018 נוסף סימן ! בתוך עיגול, שמבטל את עקרון המעטפת לאלמנט מסוים. בשרטוטים ישנים יותר תמצאו במקומו הערה כמו … דסא MMC זה … . חומר גלם, כמו מוטות ופחים, וחלקים גמישים שנמדדים במצב חופשי. חשוב להבין גם את הגבול של עקרון המעטפת.

הוא שולט בצורה של אלמנט אחד, אבל לא בקשר בין שני אלמנטים. לקצה, לא נשלטים על ידי עקרון המעטפת. לשם צריך סבולות גאומטריות. מי שחושב שגבולות המידה מבטיחים ששני קטרים יהיו על אותו ציר, טועה בשני התקנים. שרטוט ISO שנקרא בעיניים של ASME יגרום לפסול חלקים טובים, או לבזבז זמן על בדיקות שלא נדרשו.

ושרטוט ASME שנקרא בעיניים של 50! יגרום לקבל חלקים שלא ייכנסו בהרכבה. לכן לפני שבודקים אלמנט עם מידה, מוצאים באזור הכותרת לפי איזה תקן השרטוט. ואם השרטוט לפי ISO והחלק צריך להיכנס לחלק אחר, בודקים אם יש סימןם. אם אין, זו שאלה למתכנן. בתקן ASME, ברירת המחדל היא עקרון המעטפת: במצב חומר מקסימלי, צורה מושלמת.

בתקני 50!, ברירת המחדל היא עקרון העצמאות: המידה נבדקת בין שתי נקודות, והצורה נשלטת בנפרד. סימן 6 מפעיל מעטפת בתקני 50ו, וסימן! מבטל אותה בתקן ASME ובשני התקנים, המעטפת לא שולטת בקשר בין אלמנטים. בפרק הבא נכיר את מערכת ההתאמות של 286 50ו: מה אומרים 7ח ו 6ם, ואיך קוראים התאמה.

נתראה בפרק שבע.

7. התאמות ISO 286

כשציר נכנס לקדח, השאלה החשובה היא לא רק מה הקוטר שלהם, אלא איך הם יתנהגו יחד. האם הציר יסתובב בחופשיות, 1 ימוקם | במדויק, אויידח פניתה ולא יזח לעולם? מערכת ההתאמות של 286 50ו עונה על השאלה הזו בשני סימנים קצרים, כמו 7ח ו-06. את המרווח או את החפיפה, ולהבין מה הם דורשים מהייצורומהבדיקה.

כל סימון התאמה בנוי מאות ומספר. האות קובעת איפה נמצא שדה הסבולת ביחס למידה הנומינלית: מעליה, מתחתיה, או סביבה. המספר הוא דרגת הדיוק, דו, והוא קובע כמה רחב שדה הסבולת. אות גדולה מסמנת קדח, ואות קטנה מסמנת ציר.

לכן 7ח היא סבולת של קדח, ו-06 היא סבולת של ציר. ובשרטוט הרכבה כותבים את שתיהן יחד, עם קו נטוי: H7/g6. דרגות הדיוק נעות …, הדיוק הגבוה ביותר, ועד 8. רוחב השדה תלוי בדרגה וגם בגודל המידה: אותה דרגה מקבלת שדה רחב יותר בקוטר גדול יותר.

הוא שלושה עשר ו מיקרון, 7 זו הוא עשרים ואחד ו מיקרון, ו-8זו הוא שלושים ושלושה מיקרון. עיבוד עדין מאוד, 7 זו מתאים לרימר או לכרסום מדויק, ור8 זו עד 9זו לעיבוד רגיל. כל דרגה שמשפרים מעלה את המחיר. זו ההחלטה הכלכלית שבתוך המספר הקטן. האות קובעת את הסטייה היסודית: הגבול של שדה הסבולת שהכי קרוב לקו האפס.

בקדח ה, הגבול התחתון הוא בדיוק המידה הנומינלית. הקדח יכול להיות רק גדול ממנה. אותיות מוקדמות יותר באלף-בית, כמו f או g, מרחיקות את הציר מתחת לנומינלי, ונותנות מרווח. אותיות מאוחרות יותר, כמו ם או 5, מעלות את הציר מעל הנומינלי, ונותנות חפיפה. וכך, בלי לחשב אף מספר, האות כבר אומרת לקורא איזה סוג התאמה מתוכנן.

ברוב התעשייה עובדים במערכת קדח בסיס: הקדח הוא תמיד ה, ומשנים רק את הציר. כמו רימר, ובודקים במד קבוע. קל יותר להחזיק כלים כאלה רק למידות וז. את הציר קל יותר לייצר ולמדוד בכל מידה, בעיבוד חיצוני. בה כשציר אחד ארוך נושא כמה חלקים בהתאמות שונות.

מי שרואה הח בכל הקדחים בשרטוט, יודע שהוא מסתכל על מערכת קדח בסיס. ניקח קדח בקוטר עשרים וחמש 7ה: מעשרים וחמש בדיוק, ועד עשרים וחמש נקודה אפס שתיים אחת. לעשרים וארבע נקודה תשע תשע שלוש, מתקבלת התאמה חופשית. המרווח הקטן ביותר הוא שבעה מיקרון, והגדול ביותר ארבעים ואחד מיקרון. הציר תמיד ינוע בתוך הקדח.

לעשרים וחמש נקודה אפס אחת חמעו, מתקבלת התאמת מעבר. של עד תשעה עשר מיקרון, או חפיפה של עד חמישה עשור מיקרון. התאמה כזו נבחרת למיקום מדויק, כשהחלק צריך להיות מורכב בלחיצה קלה ולהתפרק כשצריך. לעשורים וחמש נקודה אפס שלוש חמש, מתקבלת התאמת לחץ.

החפיפה הקטנה ביותר היא מיקרון אחד, והגדולה ביותר שלושים וחמישה מיקרון. הציר תמיד גדול מהקדח. פחות הציר הקטן, ומרווח מינימלי הוא הקדח הקטן פחות הציר הגדול. בשרטוט חלק, הסימון מופיע ליד הקוטר, למשל קוטר עשרים וחמש 7ו. הרבה שרטוטים מוסיפים בסוגריים גם את הגבולות עצמם, כדי שלא יצטרכו לחפשו בטבלה.

אם מופיעים גם הסימון וגם הגבולות, והם לא מתאימים זה לזה, זו סתירה, ושואלים. בשרטוט הרכבה מופיע הצירוף, 7/06ו, כדי להראות את הכוונה של ההתאמה. מסוג אחר, כמו RC או אח, לפי תקן B4.1 …). הרעיון זהה, והטבלאות שונות. קדח H7 נבדק בדרך כלל במד פקק: צד עובר בגבול התחתון, וצד לא עובר בגבול העליון.

ציר נבדק במד טבעת או במד מלקחיים, באותו עיקרון. מדידה בקליבר רגיל בדרגה כזו כמעט לא מספיקה, כי שדה של עשרים מיקרון קרוב לדיוק של הכלי עצמו. ובהתאמת לחץ, ההרכבה עצמה היא חלק מהתהליך: לחיצה, חימום של החלק החיצוני או קירור של הציר. לכן קוראים התאמה גם כהוראה עקיפה לייצור: איזה תהליך גימור, איזה מד, ואיזה שלב הרכבה יידרשו.

סימן 6 לא מבטיחה שחלק עקום ייכנס, כמו שראינו בפרק הקודם. שנית, טמפרטורה: המידות חלות בעשורים מעלות. ציר שנמדד מיד אחרי עיבוד, כשהוא חם, נמדד גדול מדי. של עשרה מיקרון בכל צד יכולה להפוך התאמה חופשית להתאמת לחץ. במיקרונים, ובשרטוט במילימטרים. טעות בהמרה היא טעות של פי אלף.

סימון התאמה הוא אות ומספר האות קובעת את המיקום, והמספר את רוחב השדה. אות גדולה לקדח, אות קטנה לציר, H-1 פירושו קדח שמתחיל בדיוק בנומינלי. במערכת קדח בסיס, האות של הציר אומרת מיד אם ההתאמה חופשית, מעבר או לחץ. מרווח מקסימלי הוא קדח גדול פחות ציר קטן, ומרווח מינימלי הוא קדח קטן פחות ציר גדול.

ובכל התאמה בודקים גם מעטפת, טמפרטורה וציפוי. RSS-1 Worst Case, ואיך מזהים בשרטוט את המידה שבאמת קובעת. נתראה בפרק שמונה.

8. שרשרת סבולות

כל מידה בשרטוט נבדקת לבד. אבל בהרכבה, החלקים פוגשים זה את זה. ויוצרות מרווח, חפיפה או מיקום, שאף אחת מהן לא מגדירה לבד. זו שרשורת סבולות, וכאן נקבע אם ההרכבה תעבוד. בפרק הזה נלמד לבנות שרשרת, … אותה בשותי שיטות, ולזהות בשרטוט את המידות שבאמת קובעות.

שרשרת סבולות היא לולאה סגורה של מידות, שמתחילה ונגמרת באותו מקום. במרכז הלולאה יש דרישה אחת: מרווח, עובי, או מרחק שחייב להישאר בגבולות מסוימים. את הדרישה הזו קוראים החוליה הסוגרת. היא לא ממודדת ישירות, והיא תוצאה של כל השאר. הדרישה היא חיובית, ומידה שמקטינה אותה היא שלילית.

מידות שלא נמצאות בלולאה לא משפיעות על הדרישה, גם אם הן הדוקות מאוד. לכן הצעד הראשון הוא תמיד לצייר את הלולאה, ולא לחשב. נבנה דוגמה: בית מסב עם חלל בעומק חמישים, בסבולת של פלוס מינוס עשירית. עשרים וחמש, ודיסקית בעובי ארבע וחצי, כל אחד בסבולת של פלוס מינוס חמש מאיות.

הדרישה היא מרווח צירי בין הדיסקית למכסה, שחייב להיות בין שתי עשיריות לשמונה עשיריות. עומק החלל מגדיל את המרווח, ולכן הוא חיובי. המסב, התותב והדיסקית ממלאים את החלל, ולכן הם שליליים. המרווח הנומינלי הוא חמישים, פחות עשורים, פחות עשרים וחמש, פחות ארבע וחצי: חצי מילימטר.

השאלה היא מה קורה כשוכל מידה זזה בתוך הסבולת שלה. השיטה הראשונה היא Worst Case: מניחים שכל המידות נמצאות בבת אחת בקצה הגרוע ביותר. הסבולת של המרווח היא פשוט סכום כל הסבולות. עשירית, ועוד שלוש פעמים חמש מאיות, הן עשרים וחמש מאיות.

לכן המרווח יכול לנוע בין עשרים וחמש מאיות לשבעים וחמש מאיות. שתי התוצאות בתוך הדרישה, ולכן ההרכבה תעבוד תמיד, בכל צירוף של חלקים תקינים. זו השיטה הבטוחה, והיא מתאימה כשיש מעט חלקים, או כשכשל אינו מקובל בשום מקרה. השיטה השנייה היא 55ח, שורש סכום הריבועים.

היא מבוססת על עובדה סטטיסטית: הסיכוי שכל החלקים יגיעו לקצה הגרוע בבת אחת הוא כמעט אפס. במקום לחבר את הסבולות, מחברים את הריבועים שלהן, ומוציאים שורשו. פעמים חמש מאיות בריבוע, יוצא בערך שלוש עשרה מאיות. לשישים ושלוש מאיות, צר בהרבה מתוצאת Worst Case.

ככל שיש יותר חלקים בשרשרת, היתרון של 855 גדל. מתפלגת סביב האמצע, ושהתהליכים יציבים ובלתי תלויים זה בזה. אם יצרן מכוון בשיטתיות לקצה הסבולת, ההנחה נשברת, ו-₪55 נותן תמונה אופטימית מדי. 5 מתאים לייצור סדרתי, עם הרבה חלקים ותהליכים בשליטה סטטיסטית.

כשמתכנן נשען על RSS, ASME מאפשר לסמן את הסבולת בסימן 51, סבולת סטטיסטית. לצד הסימן מופיעה בדרך כלל הערה שדורשות בקרת תהליך סטטיסטית בייצור. לא מספיקה. גם ההתפלגות של התהליך היא חלק מהדרישה. ובחלק בודד, או בסדרה קטנה, RSS הוא הימור, …)\ Case הוא הבחירה הנכונה.

לא רק מידות נכנסות לשרשרת. גם סבולות גאומטריות, כמו מיקום, ניצבות או ריצה, מזיזות משטחים, ולכן הן חוליות בלולאה. סבולת מיקום בקוטר עשירית, למשל, תורמת לשרשורת פלוס מינוס חמשו מאיות. מי שמחשב שרשרת רק מהמידות, ומדלג על הסבולות הגאומטריות, מקבל תוצאה טובה מהמציאות.

כאן חוזרים לפרק ארבע: הדרך שבה חלק ממודד קובעת כמה חוליות הוא מכניס לשורשרת. בתכנון טוב, כל חלק תורם לשרשרת מידה אחת בלבד, המידה שנוגעת ישירות בדרישה. אם החלק ממודד בשרשרת פנימית, שתיים או שלוש מידות שלו נכנסות ללולאה, והסבולת הכוללת גדלה. חלק מהלולאה, זו בדרך כלל לא מקריות. זו המידה הקריטית.

ויצרן שממיר מידות כאלה על דעת עצמו, משנה את השרשרת שהמתכנן חישב. מה עושים כשהחישוב מראה שהדרישה לא מתקיימת? אפשר לצמצם סבולות, אבל זה מייקר כל חלק בשרשרת. אפשר להוסיף רכיב כיוונון, כמו פחית מילוי או דיסקית בעובי נבחר, שסוגר את המרווח בהרכבה.

ואפשר להשתמש בהרכבה סלקטיבית: למיין חלקים לסי מידה, ולהרכיב יחד חלקים מתאימים. כל פתרון כזה צריך להופיע במסמכים, כי מי שמרכיב צריך לדעת שהוא חלק מהתהליך. שרשרת סבולות היא לולאה סגורה של מידות סביב דרישה אחת, החוליה הסוגרת. Worst Case מחבר את כל הסבולות, ומבטיח הרכבה בכל צירוף.

5 מחבר את הריבועים, נותן תוצאה צרה יותר, ודורש תהליכים יציבים, ולכן מסומן ב-51. סבולות גאומטריות הן חלק מהשורשרת, והמידה הישירה בשרטוט היא בדרך כלל המידה הקריטית. החלק השלישי: סבולות גאומטריות בתוך השרטוט, דרך מערכת המשטחים. נתראה בפרק תשע.

9. מערכת המשטחים

בחלק השלישי של הקורס נקרא סבולות גאומטריות בתוך השרטוט, ולא כל סמל לבד. ואת זה מתחילים ממערכת המשטחים, כי כל סבולת מיקום או כיוון נמדדת ביחס אליה. כשבודקים אותו, והיא גם ההצהרה של המתכנן איך החלק יושב בהרכבה. בפרק הזה נלמד לקרוא אותה: מה כל אות אומרת, למה הסדר חשוב, ומה היא מגלה על הפונקציה.

חלק שמונח באוויר יכול לזוז בשש דרכים: שלוש תנועות לאורך הצירים, ושלושה סיבובים סביבם. אלה שש דרגות החופשו של החלק. כך שאף אחת מהדרגות האלה לא תשותנה בזמן המדידה. מערכת המשוטחים עושה בדיוק את זה: היא קובעת אילו משטחים בחלק נועלים אותו, ובאיזה סדר.

בלי מערכת משטחים, סבולת מיקום היא מספר בלי נקודת התחלה. ולכן מסגרת סבולת שאין בה אותיות של משטחים, מגבילה רק צורה, ולא מיקום. האות הראשונה במסגרת היא המשטח הראשי. החלק מונח עליו, והוא נוגע לפחות בשלוש נקודות. כך ננעלות שלוש דרגות חופשו: תנועה אחת ושני סיבובים.

האות השונייה היא המשטח המשני. החלק נצמד אליו בשתי נקודות לפחות, ועוד שתי דרגות ננעלות. האות השלישית היא המשטח השלישוני. נקודה אחת מספיקה, והיא נועלת את הדרגה האחרונה. שלוש, שתיים, אחת: זה העיקרון שעליו בנויה כל מערכת משטחים. בבדיקה זה נראה כך: מניחים את החלק על שולחן המדידה, מצמידים אותו לזווית, ולוחצים אותו לעצירה.

והמדידה עצמה נעשית ממערכת הצירים שנוצרה, ולא מהקצוות של החלק. הסדר של האותיות הוא לא עניין של נוחות. אם המשטח הראשי הוא A, החלק יושב על / במלואו, ורק אחר כך נצמד B-7. אם המשטח הראשי הוא ם, החלק יושב על ם, ומשטח א מתיישררק כמה שאפשר.

שני הסדרים נותנים מערכות צירים שונות, ולכן תוצאות שונות. קדח יכול לעבור את הבדיקה בסדר אחד, ולהיכשל בסדר השני. לכן קוראים את האותיות משמאל לימין, בדיוק בסדר שבו הן כתובות, ולא משנים אותו. יש שלושה מושגים שכדאי להפריד ביניהם.

המשטח בחלק הוא המשטח האמיתי, עם כל האי סדירות שלו. עליו מסומן משולש עם האות. המשטח התאורטי הוא מישור מושלם, או ציר מושלם, שממנו מודדים. ובין שניהם עומד המדמה: שולחן המדידה, הזווית או הפין המדויק, שנוגעים בחלק בפועל. המדידה נעשית מהמדמה, כי הוא מה שהחלק פוגש באמת, גם בבדיקה וגם בהרכבה.

ולכן משטח מחוספס או לא יציב, שנבחר כמשטח ראשי יביא לתוצאות שמשתנות מבדיקה לבדיקה. מערכת משטחים טובה משקפת את ההרכבה. המשטח הראשי הוא בדרך כלל המשטח שהחלק יושב עליו בהרכבה, המשטח הגדול והיציב ביותר. המשני והשלישוני הם בדרך כלל האלמנטים שממקמים את החלק: קדח מרכזי, פין, או דופן שנצמדת.

כשקוראים שרטוט, שואלים: האם המשטחים שנבחרו הם המשטחים שבאמת נוגעים בחלקים האחרים? אם כן, הבדיקה תדמה את ההרכבה. אם לא, חלק שעובר בדיקה עלול לא להתאים בהרכבה. וכשמערכת המשטחים לא נראית פונקציונלית, זו סיבה לשאול את המתכנן, ולא לשנות אותה. בחלק יצוק או מחושל, המשטחים הגולמיים לא מספיק ישרים כדי לשמש משטח שלם.

לכן משתמשים בנקודות ייחוס: נקודות, קווים או אזורים קטנים, שמוגדרים על המשטח. הן מסומנות בעיגול שמחולק לשניים: למעלה גודל האזור, ולמטה האות והמספר, למשל Al שלוש נקודות מגדירות את המשטח הראשי, שתיים את המשני, ואחת את השלישוני, בדיוק כמו קודם. וכך גם החלק הגולמי הראשון וגם החלק המעובד נבדקים מאותן נקודות, והמעבר בין התהליכים נשמר.

משטח יכול להיות גם אלמנט עם מידה, כמו קדח או ציר. אז המדמה הוא פין או טבעת, והמשטח התאורטי הוא הציר שלהם. כשליד האות במסגרת אין סימן, המדמה מתאים את עצמו לגודל הקדח בפועל, ואין משחק. כשליד האות מופיע וא בעיגול, המדמה הוא פין בגודל קבוע, לפי הגבול המקסימלי של החומר.

קדח שגדול מהגבול הזה משאיר משחק, והחלק יכול לזוז מעט על הפין. זה נקרא הזזת משטח, והיא מותרת. זה בדיוק מה שקורה בהרכבה עם פין, ולכן זה גם מקל על הייצור, בלי לפגוע בפונקציה. כשקוראים מסגרת סבולת, אפשר לשחזר ממנה את כל הבדיקה. האותיות אומרות על מה מניחים את החלק ובאיזה סדר, והמודיפיירים אומרים אםיש משחק.

מערכת, כשמסגרות ששונות בשרטוט מפנות למערכות משטחים שונות. מלכודת אחרת היא לקבע את החלק לייצור לפי משטחים אחרים, ואז להפתיע בבדיקה. מותר לייצר בכל קיבוע, אבל מי שמקבע לפי מערכת המשטחים של השרטוט, מקטין את הסיכון מראש. מערכת המשוטחים נועלת את שש דרגות החופעו, בשיטת שלוש, שתיים, אחת.

הסדר של האותיות קובע את התוצאה, וקוראים אותו בדיוק כפי שהוא כתוב. המדידה נעששוית מהמדמה, ולכן משטח ראשי צריך להיות יציב ופונקציונלי. בחלקים גולמיים משתמשים בנקודות ייחוס, ואות עם וא בעיגול מאפשרת הזזת משטח. בפרק הבא נשלב את הסבולות הגאומטריות עם המידות, ונזהה סתירות בשרטוט שלם. נתראה בפרק עשר.

10. גאומטריה ומידות יחד

נקרא איך הסבולות הגאומטריות והמידות עובדות יחד, באותו אלמנט. אלמנט אחד יכול לקבל מידה, סבולת צורה, סבולת כיוון וסבולת מיקום, וכולן חייבות להתאים זו לזו. כשהן לא מתאימות, השרטוט סותר את עצמו, ואין דרך לבדוק אותו. בפרק הזה נלמד לזהות סתירות כאלה, לקרוא בונוס של מצב חומר, ולהבין סבולות של קבוצות קדחים.

לסבולות גאומטריות יש סדר טבעי: מיקום שולט גם בכיוון ובצורה, וכיוון שולט גם בצורה. שלו, וסבולת מקבילות של משטח כבר מגבילה את השטיחות שלו. סבולת נוספת מתחת לסבולת רחבה יותר נקראת עידון. היא הגיונית רק אם היא קטנה יותר. מאיות על אותו משטח: הגיוני. השטיחות מהודקת בתוך המקבילות.

חמש מאיות לא מוסיפה כלום, וזה סימן שמשהו לא נחשב. וכך גם בגודל: לפי עקרון המעטפת, שטיחות גדולה מסבולת העובי של אותו חלק היא חסרת משומעות. הסתירה הנפוצה ביותר: קדח שממוקם גם במידה עם פלוס מינוס, וגם בסבולת מיקום. אז יש לו שתי הגדרות מיקום שונות, ואי אפשר לדעת לפי איזו לבדוק.

כשיש סבולת מיקום, המידות שממקמות את הקדח צריכות להיות מידות בסיסיות, במסגרת. סתירה אחרת היא סבולת כיוון או מיקום שמסנה למשטח שלא סומן בשרטוט בכלל. ועוד אחת: סבולת שמפנה לאותו אלמנט שהיא חלה עליו, כאילו הקדח נמדד ביחס לעצמו. בכל המקרים האלה לא בוחרים פרשנות. רושמים את הסתירה ושואלים את המתכנן.

כשהקדח במצב חומר מקסימלי, כלומר בקוטר הקטן ביותר. ככל שהקדח בפועל גדול יותר, הוא מקבל תוספת לסבולת, בגודל ההפרש. זה הבונוס. ניקח קדח בקוטר עשרה, בסבולת של פלוס עשירית, עם סבולת מיקום של עשירית ו-וא בעיגול. קדח בקוטר עשרה בדיוק מקבל סבולת מיקום של עשירית. קדח בקוטר 10.1 מקבל שתי עשיריות.

לבורג, ולכן הוא יכול להיות פחות מדויק במיקום ועדיין להתאים. המצב הגרוע ביותר נקרא המצב הווירטואלי: קוטר הקדח הקטן פחות סבולת המיקום. כאן זה 9.9. וזה בדיוק הקוטר של פין המד הפונקציונלי. אם הפין נכנס בכל הקדחים, החלק תקין. L בעיגול עובד באותו אופן, אבל הפוך: הסבולת חלה כשהחומר מינימלי, והבונוס גדל ככל שיש יותר חומר.

משתמשים בו כשהדאגה היא דופן דקה, ולא הרכבה. קדח קרוב לקצה, למשל, עלול להשאיר דופן חלשה. | בעיגול מבטיח עובי דופן מינימלי. כשאין סימן בכלל, הסבולת קבועה לכל גודל של הקדח, ואין בונוס. והבחירה בין שלוש האפשרויות אומרת לקורא מה המתכנן ניסה להגן עליו: הרכבה, חוזק, או מיקום מדויק.

לפעמים רואים סבולת מיקום של אפס, עם וא בעיגול. זה לא אומר שהקדח חייב להיות במיקום מושלם. מקסימלי חייב להיות במקום המדויק, וכל תוספת לקוטר היא סבולת מיקום. כך היצרן מחליט בעצמו איך לחלק את הסבולת בין גודל למיקום, והפונקציה נשמרת.

מסגרת אחת יכולה לחול על כמה קדחים יחד, למשל ארבעה קדחים, עם הכיתוב ארבע פעמים לפני הקוטר. אז הקדחים נבדקים כקבוצה: גם המיקום של כל אחד מהם, וגם המרחקים ביניהם. לפעמים המסגרת בנויה משתי שורות, עם סמל מיקום אחד משותף. זו סבולת מיקום מורכבת. השורה העליונה, הרחבה יותר, ממקמת את הקבוצה כולה ביחס למשטחים.

השורה התחתונה, ההדוקה יותר, שולטת רק במרחקים בין הקדחים ובכיוון שלהם, ולא במיקום הקבוצה. אבל הקדחים צריכים לשמור זה על זה בתוך הסבולת ההדוקה. חשוב שהקדחים יתאימו זה לזה, יותר מהמקום המדויק של הקבוצה. באותו סדרועם אותם מודיפיירים, הן נבדקות כקבוצה אחת, בבת אחת.

כדי להפריד ביניהן כותבים 2WNT,SEP REQT דרישה נפרדת. בתקני ISO ברירת המחדל הפוכה: כל קבוצה נבדקת לבד, וכדי לחבר צריך לכתוב ואופ, או CZ לאזור משותף. לכן אותו שרטוט בדיוק יכול לדרוש בדיקה אחת או כמה, לפי התקן. יש עוד כמה הבדלים שכדאי להכיר כשקוראים שרטוט בתקן אחר מזה שרגילים אליו.

ושל סימטריה. במקומם משותמשים בסבולת מיקום, פרופיל או ריצה. בתקני ISO שני הסמלים עדיין קיימים, וגם בשרטוטי ASME ישנים תמצאו אותם. הערך. בלי הסימן, האזור הוא בין שני מישורים, וזו דרישה אחרת לגמרי. כדי לא לפספס, קוראים כל אלמנט באותו סדר.

קודם גודל: מה המידה, והאם חל עקרון המעטפת. אחר כך צורה, כיוון ומיקום, ובודקים שכל אחד קטן מזה שמעליו. אחר כך המשטחים: האם הם קיימים, והאם הם בסדר הנכון. ולבסוף המודיפיירים: ,וא או כלום, והאם יש בונוס או הזת משטח.

אם משהו בשרשרת הזו לא מסתדר, זו שאלה למתכנן, ולא החלטה של מי שמודד. מהסבולת שמעליו, ומיקום בסבולת רק במידות בסיסיות. ובקבוצות קדחים סבולת מורכבת מפרידה בין מיקום הקבוצה לקשור בין הקדחים. ומחה Ra אומר ומה הוא לא אומר. נתראה בפרק אחת עשרה.

11. מרקם פני שטח

שני משטחים יכולים להיות באותה מידה בדיוק, ועדיין להתנהג אחרת לגמרי. האחד אוטם, והשני דולף. האחד נשחק לאט, והשני נשבר מעייפות. ההבדל נמצא במרקם פני השטח: הגבעות והעמקים הקטנים שהכלי משאיר. לקרוא את סימון פני השטח, ומה Ra אומר ומה הוא לא אומו.

כשמגדילים חתך של משטח מעובד, רואים שלוש שכבות של סטייה. הצורה הכללית, כמו קשות או שיפוע, נשלטת על ידי סבולות גאומטריות. הגליות היא סטייה בגל ארוך, שנוצרת בדרך כלל מרעידות או מכיפוף של הכלי. והחספוס הוא הגל הקצר, הסימנים של הכלי עצמו. בו עוסק רוב הסימון בשרטוט.

הסימנים של הכלי נמשכים גם בכיוון מסוים, וזה נקרא כיוון העיבוד. הפרמטר הנפוץ ביותר הוא Ra: הממוצע של הסטיות מקו האמצע של הפרופיל, במיקרונים. Ra הוא מספר יציב ונוח למדידה, ולכן הוא מופיע ברוב השרטוטים. אבליש לו חולשה: שני משטחים שונים לגמרי יכולים לקבל אותו Ra.

את אותו ממוצע, אף שהם מתנהגים הפוך באטימה ובשחיקה. ושריטה בודדת כמעט לא משנה את 8ח, כי היא נבלעת בממוצע. 7 מודד את הגובה בין הפסגה הגבוהה לעמק העמוק, בכל קטע מדידה, ומחשב את הממוצע. לכן ₪7 רגיש הרבה יותר לפסגות ולשריטות בודדות.

אין יחס קבוע בין Ra לבין RZ. היחס תלוי בתהליך, ולכן אי אפשר להמיר ביניהם בנוסחה. מי שמחליף RZ … לפי טבלת המרה, משנה את הדרישה של המתכנן. שלושים ושניים מיקרו אינץ' הוא בערך שמונה עשיריות מיקרון. הסימון הבסיסי הוא קושבוה כמווי … ארוכה אחת, שנוגע במשטח.

קו אופקי שסוגר את הווי אומר: חובה להסיר חומר, כלומר לעבד את המשטח. עיגול בתוך הווי אומר הפוך: אסור להסיר חומר. המשטח נשאר כמו שהוא אחרי יציקה, חישול או כבישה. והסימון בלי תוספות אומר: כל תהליך מותר, כל עוד המרקם מתקבל. על הזרוע הארוכה כותבים את הפרמטר ואת הערך, למשל Ra שמונה עשיריות.

אפשר להוסיף גם תהליך ייצור מחייב, תוספת לעיבוד, וסימן לכיוון העיבוד. סימני כיוון העיבוד אומרים לאן הסימנים של הכלי צריכים לרוץ ביחס לקו שבו מצויר הסימון. פירושו מצטלב, 6 פירושו מעגלי, ו-וא פירושו בכמה כיוונים. כי הוא קובע אם נוזל יזרום לאורך הסימנים או ייעצר בהם.

וגם המדידה תלויה בו: Ra נמדד בדרך כלל בניצב לכיוון העיבוד. מדידה במקביל נותנת מספר נמוך מדי. …, הסימון מוגדר היום ב-21920 50ו, שהחליף את 2 ISO בשנת 2021. ASME-3, הסימון מוגדר … ASME, והצורה דומה מאוד. בשרטוטי ASME ישנים, מספר שכתוב ליד הסימון בלי שם פרמטר הוא Ra.

וב-50ו יש כלל חשוב: כברירת מחדל, עד שישה עשר אחוז מהמדידות מותר שיחרגו מהערך. כשכתוב … אחרי הפרמטר, אף מדידה לא מותר שתחרוג. לשתי מיקרון, אורך הדגימה הוא שמונה עשיריות מילימטר. ברוב השרטוטים לא מסמנים כל משטח בנפרד.

ליד אזור הכותרת מופיע סימון כללי, למשל ₪4 שלוש נקודה שתיים, ואחריו סימן בסוגריים. זה אומר: כל המשטחים בשלוש נקודה שתיים, חוץ מאלה שמסומנים אחרת בשרטוט. לכן כשמשטח מסוים לא מסומן, הוא עדיין לא חופשי. הוא מקבל את הסימון הכללי. לכל תהליך יש טווח טבעי של חספוס.

עשיריות לשש מיקרון. רימר נותן בערך מארבע עשיריות לשלוש מיקרון. השחזה מגיעה לרוב לעשירית עד מיקרון וחצי, וליטוש או לפינג לפחות מחצי מיקרון. לתהליך. Ra של שתי עשיריות כמעט תמיד דורעו השחזה. וכל צעד לחספוס נמוך יותר מוסיף פעולה, זמן ועלות.

יש כמה מלכודות שכדאי להכיר. בחלק מצופה, צריך לדעת אם החספוס חל לפני הציפוי או אחריו, כי ציפוי יכול לשנות אותו בהרבה. משאירה סימנים בצורת סליל, שיכולים לשאוב נוזל החוצה. ושריטה עמוקה אחת יכולה לגרום לדליפה או לסדק, ועדיין לא לשנות את Ra

כשהפונקציה רגישה לזה, המתכנן צריך להוסיף פרמטר כמו Rz, או דרישה מפורשת. ואם היא חסרה, שואלים. מרקם פני שטח הוא חספוס, גליות וכיוון עיבוד, וכל אחד מהם משפיע על הפונקציה. Ra הוא ממוצע יציב, אבל עיוור לפסגות ולשוריטות. RZ רגיש להן יותר, ואין ביניהם המרה קבועה. הסימון אומר אם חובה להסיר חומר, אסור, או מותר, ובסוגריים ליד אזור הכותרת מופיע הסימון הכללי.

בפרק הבא נכיר את סימוני הריתוך, ואת ההבדלים בין התקן האמריקאי לבין 50ו. נתראה בפרק שתים עשרה.

12. סימוני ריתוך

סימון ריתוך הוא אחד הסימונים הצפופים ביותר בשרטוט. בקו אחד קטן מקודדים סוג ריתוך, גודל, אורך, צד ותהליך. שני תקנים עיקריים, והם לא קוראים את הצד באותה דרך. בתקן האמריקאי, 2.4 5ו/\\), ובתקן הבינלאומי, ISO 3, ישו גם הבדל במשמעות של המספרים.

בפרק הזה נפרק את הסימון לחלקים, ונראה איפה בדיוק נמצאות המללודות. הבסיס הוא קו ייחוס אופקי, וממנו יוצא חץ אל המפרק. על קוהייחוס מצויר הסמל של סוג הריתוך, ולידו המידות. בקצה השני של הקו יכול להופיע זנב, מזלג קטן. בתוכו כותבים את התהליך או את המפרט.

וליד החיבור של החץ לקו יש מקום לשני סימנים מיוחדים: עיגול, שפירושו ריתוך מסביב, ודגלון, שפירושו ריתוך בשטח, בזמן ההרכבה. משולש הוא ריתוך פינה, הנפוץ ביותר. סמל בצורת וי הוא ריתוך חריץ עם שני שיפועים. קו ישרוחציויהם חריץ עם שיפוע אחד.

שני קווים מקבילים הם ריתוך קצה ישר, בלי הכנה. יש גם סמלים לחריץ בצורת U ו-נ, לריתוך פקק, לריתוך נקודה ולריתוך תפר. וסימנים נוספים מעל הסמל קובעים את צורת הסנים של הריתוך: שטוח, קמור או קעור, ולפעמים אות שאומרת איך לגמור אותו, למשל 6 להשחזה.

כאן נמצאת המלכודת הגדולה. החץ מצביע על מפרק, ולמפרקיש שני צדדים. בתקן האמריקאי: סמל שמצויר מתחת לקו הייחוס הוא בצד שהחץ מצביע עליו. סמל מעל הקו הוא בצד השני. סמל משני צדי הקו פירושו ריתוך משני הצדדים. בתקן ISO יש שתי שיטות. שיטה משתמשות בקו ייחוס כפול: קו מלא וקו מקווקו מתחתיו.

בשיטה ג), סמל על הקו המלא הוא בצד החץ, וסמל על הקו המקווקו הוא בצד השני. שיטה 8 של ISO עובדת עם קו אחד, כמו התקן האמריקאי. לכן כשרואים קו כפול, זה שרטוט ISO בשיטה גא, וקוראים לפי הקו המלא, ולא לפי למעלה ולמטה. מי שקורא שרטוט כזה בעיניים אמריקאיות, ירתך בצד הלא נכון.

בתקן האמריקאי, המספר משמאל למשולש הוא אורך הרגל של ריתוך הפינה. בתקן ISO חייבת להופיע אות לפני המספר: 8 לעובי הגרון, או 2 לאורך הרגל. וההבדל גדול: 45 פירושו עובי גרון של חמישה מילימטר, ורגל של בערך שבעה מילימטר. מי שמרתך רגל של חמישה מילימטר כשכתוב פ84, מייצר ריתוך חלש בערך בשלושים אחוז ממה שתוכנן.

ומספר בלי אות בשרטוט ISO הוא שאלה למתכנן, ולא ניחוש. מימין לסמל כותבים את אורך הריתוך. בלי אורך, הריתוך הוא לכל אורך המפרק. בריתוך לסירוגין, בתקן האמריקאי, כותבים אורך ופסיעה: 50-150, כלומר קטעים של חמישים מילימטר, כל מאה וחמישים, מרכז למרכז.

בתקן ISO הכתיבה שונה: מספר הקטעים, כפול האורך, ובסוגריים המרוחוח בין הקטעים. כלומר, המספר בסוגריים בתקן ISO הוא המרווח בין קצה לקצה, ולא מרכז למרכז. מי שמתבלבל בין השניים, מקבל מספר אחר של קטעים, ואורך ריתוך כולל אחר. בריתוך חריץ, המספרים מתארים את ההכנה ואת החדירה.

לידו עובי הגרון האפקטיבי, כלומר עד כמה הריתוך חודר. בתוך הסמל לכותבים את פתח העוורעו, ומעליו את זווית החריץ. וכשחסרה דרישת חדירה, לא ברור אם נדרשות חדירה מלאה או חלקית, וזה הבדל עצום בחוזק ובעלות. בזנב כותבים את תהליך הריתוך, למשל סוד או MIG, או מספר תהליך לפי ISO, כמו 141 ל-סו1.

לעיתים קרובות הזנב מפנה למפרט ריתוך, 5ם!), שמגדיר את כל הפרמטרים. קובע תקן איכות, כמו 5817 50ו, עם רמות איכות 6 ,ם ו- ם. ואם השרטוט לא מפנה לתקן איכות, אין הגדרה לקבלת הריתוך, וצריך לשאול. בתקן האמריקאי יש גם סימון לבדיקות לא הורסות, באותו מבנה של קו וחץ.

ראשיתיבות כמו ז8 לרדיוגרפיה, דט לאולטרסוניק, זוא לחלקיקים מגנטיים, דם לחומר חודר ו-דץ לבדיקה חזותית. הסימון הזה אומר מה לבדוק ואיפה, ולא איך להחליט אם הריתוך תקין. גם את זה קובע התקן שאליו השרטוט מפנה.

ריכוז המלכודות בסימון ריתוך. ראשונה: צד החץ. קודם מזהים אם זה שרטוט אמריקאי או 50ו, ואם יש קו כפול. שנייה: גודל ריתוך הפינה. בתקן ISO בודקים אם כתוב 8 או 7. שלישית: ריתוך לסירוגין. פסיעה מרכז למרכז, מול מרווח בין קטעים.

רביעית: עיגול ודגלון קטנים, שקל לפספס, ומשנים את היקף העבודה. וחמישית: שרטוט ריתוך הוא בדרך כלל שרטוט הרכבה, וכל ריתוך מתייחס לשני חלקים שצריך לזהות. סימון ריתוך בנוי מקו ייחוס, חץ, סמל, מידות וזנב. בתקן האמריקאי, מתחת לקו זה צד החץ. בתקן ISO בשיטה \), הקו המלא הוא צד החץ.

בתקן ISO, הוא עובי גרון ו-2 הוא אורך רגל, ו-85 שווה לרגל של בערך שבעה. בריתוך לסירוגין, פסיעה אמריקאית היא מרכז למרכז, והמספר בסוגריים בתקן ISO הוא מרווח בין קטעים. והאיכות נקבעת בתקן נפרד, לא בסימון. בפרק הבא נקרא את החומר, טיפול החום והציפוי שבשרטוט. נתראה בפרק שלוש עשרה.

13. חומר, טיפול חום וציפוי

שני חלקים יכולים להיות זהים במידות, ושונים לגמרי בחוזק, בקשיות ובעמידות. ההבדל כתוב בשרטוט, אבל לא בציור: באזור הכותרת ובהערות. החומר, המצב שלו, טיפול החום והציפוי הם חלק מההגדרה של החלק, בדיוק כמו המידות. בפרק הזה נלמד לקרוא את כל ההגדרות האלה, ובאיזה סדר הן חלות.

החומר מופיע בדרך כלל באזור הכותרת, בשורה של חומר. הוא כתוב לפי תקן מסוים: למשל 1.4404 לפי התקן האירופי, או !316 לפי השיטה האמריקאית. לעיתים קרובות מופיע גם תקן מוצר, שמגדיר את צורת החומר ואת התכונות שלו, למשל לוח, מוט או צינור. בסגסוגות רבות, המצב הוא חלק מהחומר. אלומיניום 1 במצב 16 שונה מאוד מאותו אלומיניום במצב רך.

ו-1651 אומר משהו נוסף: החומר עבר מתיחה להפחתת מאמצים, וזה משפיע על העיוות בעיבוד. מי שמחליף חומר בחומר שנראה לו שווה ערך, בלי אישור, משנה את החלק. שווה ערך בין תקנים הוא קרוב, לא זהה. ובדרך כלל נדרשות גם תעודת חומר, למשל לפי אם 4 סוג 3.1,

שמוכיחה שהחומר בפועל הוא החומר שבשרטוט. טיפול חום מופיע בהערה, ומגדיר מה החלק צריך להיות אחרי הטיפול, ולא רק איזה טיפול לעשות. הדרישה הנפוצה היא קשיות בתחום, למשל ארבעים עד ארבעים וחמש בסקאלת רוקוול C. עומק השכבה המוקשית, ובאסוקשיות נמדד העומק הזה.

כשרק חלק מהמשטח מוקשה, האזור מסומן בשרטוט בקו עבה של קו ונקודה, לפי 15787 50!. ובדרך כלל מסומן גם המקום שבו בודקים את הקשיות, כי בחלק גדול הקשיות לא אחידה. דרישת קשיות בלי מקום בדיקה היא חסרה, כי כל נקודה בחלק יכולה לתת תוצאה אחרת. יש כמה סקאלות קשיות, וכל אחת נמדדת בשיטה אחרת.

רוקוול 6 לפלדות קשות, ברינל לחומרים רכים יותר וליציקות, וויקרס לשכבות דקות ולמדידות במעבדה. יש טבלאות המרה בין הסקאלות, אבל ההמרה משוערת. לכן כשהשרטוט דורשו סקאלה מסוימת, מודדים באותה סקאלה. מדידה בסקאלה אחרת והמרה לא מספיקות לקבלה, אלא אם אושר אחרת.

גם הציפוי מוגדר לפי מפרט, ולא רק לפי שם. אנודייז, למשל, יכול להיות דקורטיבי או קשה, צבוע או שקוף, ולכל אחד יש עובי ותכונות אחרים. לכן ההערה כוללת בדרך כלל את התקן, את הסוג, את המחלקה ואת העובי. בציפוי אבץ לפי 2081 50ו, למשל, ההגדרה כוללת את עובי השכבה ואת סוג הטיפול שאחריו.

ובפלדות נירוסטה, הערה של פסיבציה מפנה לתקן כמו ASTM 7 זה לא ציפוי, אלא טיפול כימי לשכבת המגן הטבעית. ציפוי מוסיף חומר, ולכן הוא משנה מידות. שכבה של עשרה מיקרון בכל צד מגדילה ציר בעשורים מיקרון, ומקטינה קדח בעשורים מיקרון.

באנודייז קשה, בערך מחצית מהשכבה חודרת לתוך החומר, ומחצית בונה מעליו. לכן חשוב לדעת אם המידות בשרטוט חלות לפני הציפוי או אחריו. בדרך כלל זה כתוב בהערה, וכשזה לא כתוב, שואלים. מסומנים בשרטוט ככאלה שיש להגן עליהם בזמן הציפוי.

הברגה מצופה בלי הכנה מראש עלולה לא להתברג, וקדח בהתאמה הדוקה עלול לא לקבל את הציר. יש מלכודת אחת שהיא לא רק עניין של מידה. בפלדות בחוזק גבוה, ציפוי אלקטרוליטי עלול להכניס מימן לחומר. המימן גורם לשבירות, והחלק יכול להישבר בלי אזהרה, שעות אוימים אחרי ההרכבה.

לכן המפרט דורש בדרך כלל אפייה להפחתת שבירות מימן, זמן קצר אחרי הציפוי. כשהשרטוט מגדיר פלדה קשה וציפוי אלקטרוליטי, ואין דרישת אפייה, זו שאלה דחופה למתכנן. ההערות בשרטוט מגדירות גם, במפורש או במשתמע, סדר פעולות. בדרך כלל: חומר במצב מסוים, עיבוד גס, טיפול חום, עיבוד גמר, ורק בסוף ציפוי.

טיפול חום אחרי עיבוד גמר עלול לעוות את החלק, ולכן משאירים תוספת עיבוד למשטחים המדויקים. וכשההערה אומרת שוהמידות חלות אחרי טיפול החום, היצרן צריך לתכנן את התוספת בעצמו. מי שקורא את ההערות כרשימה ולא כתהליך, עלול לבצע אותן בסדר הלא נכון. הרבה שרטוטים כוללים גם הערה על סימון החלק: מה לסמן, איפה, ובאיזו שיטה.

השיטה חשובה: חריטה או הטבעה על משטח עמוס עלולות ליצור נקודת תחילת סדק. ולכן המיקום מוגדר בדרך כלל באזור שאינו עמוס ואינו פונקציונלי. חומר שווה ערך בלי אישור. מצב חומר חסר, או מצב שנקרא לא נכון.

קשיות בלי מקום בדיקה, או מדידה בסקאלה אחרת. ציפוי שלא נלקח בחשובון בסבולת של התאמה או של הברגה. ופלדה קשה עם ציפוי אלקטרוליטי, בלי אפייה. החומר והמצב שלו הם חלק מהגדרת החלק, ולא מחליפים אותם בלי אישור.

טיפול חום מוגדר בתוצאה: קשיות בתחום, עומק שכבה וחקום בדיקה. ציפוי מוגדר במפרט, משנה מידות, ודורש לדעת אם המידות לפני הציפוי או אחריו. וכל ההערות יחד מגדירות סדר פעולות, שצריך לקרוא כתהליך. בפרק הבא נעמיק בהברגות: מטרי, אינץ', הברגות צנרת והליקויל. נתראה בפרק ארבע עשרה.

14. הברגות לעומק

בפרק שלוש למדנו איך מציירים הברגה. עכשיו נלמד לקרוא את הכיתוב שלה, ושם נמצא רוב המידע. כיתוב הברגה אחד אומר את הקוטר, את הפסיעה, את הסבולת, את העומק, ולפעמים גם את כיוון הסיבוב ואת מספר ההתחלות. וכשמחליפים הברגה מטרית באינצ'ית, או הברגת צנרת אחת בשנייה, הבורג נכנס חצי סיבוב ונתקע.

בפרק הזה נעבור על הברגות מטריות, אינצ'יות, הברגות צנרת וקדחי הליקויל. כיתוב מטרי מתחיל באות וא ובקוטר הנומינלי, למשל 0רוא. כשלא כתובה פסיעה, זו הפסיעה הגסה הסטנדרטית. ב- וו היא אחת וחצי מילימטר. פסיעה עדינה תמיד כתובה במפורש, למשל ….

אחרי מקף מופיעה סבולת ההברגה, ואחר כך העומק. בקדח מוברג יש שני עומקים: עומק ההברגה המלאה, ועומק הקדח המקדים, שהוא תמיד ארוך יותר. בקדח עיוור של 8וא, למשל, קודחים בקוטר 6.8 לעומק 0, ומבריגים לעומק 16. מי שקודח רק עד עומק ההברגה, לא ישאיר מקום לקצה המברז, ולא יקבל הברגה מלאה עד העומק הנדרשו.

סבולת הברגה בנויה כמו בהתאמות 286 ISO: מספר לדרגת הדיוק, ואות למיקום. אות גדולה להברגה פנימית, ואות קטנה להברגה חיצונית. 6H ו-60 הן הצירוף הנפוץ ביותר, והוא מתאים לרוב הברגים והאומים. ח4 היא הברגה מדויקת יותר, ו-66 משאירה מרווח גדול יותר, למשל מקום לציפוי.

כשהחלק מצופה אחרי ההברגה, צריך לבדוק שהסבולת מתאימה לעובי הציפוי, אחרת הבורג לא ייכנס. ובבדיקה, המידה הקובעת היא הקוטר האפקטיבי, חסזוק diameter, ולא הקוטר החיצוני. הברגות אינצ'יות נכתבות אחרת: קוטר, מספר כריכות לאינץ', סדרה ומחלקה. 0 UNC-2A, למשל: קוטר רבע אינץ, עשרים כריכות לאינץ, סדרה גסה, מחלקה שתיים, חיצונית.

זאט היא הסדרה העדינה, ובאותו קוטר יש בה יותר כריכות לאינץ'. )א מסמן הברגה חיצונית B-1 פנימית. המחלקות הן אחת, שתיים ושלוש, ושלוש היא המדויקת ביותר. קטרים קטנים נכתבים במספר, למשל 10-32 זאט. ויש מלכודת מוכרת: 1/4-20 ו-6וא נראים כמעט אותו דבר, ובורג אחד ייכנס לשני כמה סיבובים לפני שייתקע.

בהברגות צנרת, המספר בכיתוב הוא לא הקוטר של ההברגה. הברגת צנרת של חצי אינץ, למשל, היא בקוטר חיצוני של בערך עשרים ואחד מילימטר. זחא היא ההברגה האמריקאית: קונית, בזווית שישים מעלות, והאיטום נעשה על ההברגה עצמה, עם חומר איטום.

היא לא אוטמת בעצמה, והאיטום נעשה באטם או בטבעת 0. ₪ היא הברגה קונית חיצונית, ₪6 קונית פנימית, ו-קם ישרה פנימית, לפי 7 ASO והזווית בהברגה הבריטית היא חמישים וחמש מעלות, ולכן BSPT-1 NPT לא מתחלפים, אף שהם נראים דומה. מי שמרכיב הברגת 6 עם חומר איטום על ההברגה במקום אטם, יקבל דליפה.

כשמבריגים לחומר רך, כמו אלומיניום, משתמשים לעיתים קרובות בתותב הברגה עשוי תיל, הליקויל. בשרטוט מופיעה ההברגה הסופית, למשל 8וא, ואורך התותב, למשל פעם וחצי הקוטר. אבל הקדח עצמו מוברג בהברגה מיוחדת, גדולה יותר, שנקראת !51, ובמברז מיוחד. מי שמבריג 8וא רגיל במקום |51, לא יוכל להכניס את התותב.

לכן כשרואים הליקויל בשרטוט, בודקים מה בדיוק צריך לקדוח, להבריג ולהכניס, ובאיזה סדר. ה אחרי הכיתוב פירושו הברגה שמאלית. בלי LH ההברגה ימנית. בהברגה רב התחלתית, כותבים את ההתקדמות ואת הפסיעה, למשל 1.5ס 3חס, כלומר הברגה בשותי התחלות.

ליד תחילת ההברגה מופיע לעיתים שיפוע, כדי שהבורג ייכנס בקלות. ובסוף הברגה חיצונית יש לפעמים תעלת יציאה, לפי תקנים כמו 76 אוס, כדי שההברגה תהיה מלאה עד הכתף. הברגות נבדקות בדרך כלל במדים: מד פקק להברגה פנימית, ומד טבעת להברגה חיצונית.

לכל מדיש צד עובר וצד לא עובר. הצד העובר צריך להיכנס לכל אורך ההברגה בלי כוח. הצד הלא עובר מותר שייכנס עד כשוני סיבובים, ולא יותר. והמדים צריכים להיות באותה סבולת שבשרטוט: מד ח6 להברגה חס.

הברגה מטרית מול אינצ'ית בקטרים קרובים. NPT מול …, ו-6 מול 8. קדח מקדים קצר מדי בקדח עיוור. הברגה מצופה בסבולת שלא משאירה מקום לציפוי.

הליקויל בלי מברז |51. והברגה שמאלית שלא שמו לב אליה. בכיתוב מטרי: קוטר, פסיעה אם היא עדינה, סבולת ועומק. בכיתוב אינצ'י: קוטר, כריכות לאינץ, סדרה, מחלקה, ו-א או ם.

בהברגות צנרת, המספר הוא שם ולא קוטר, ונבדל בין קוני לישר ובין איטום על ההברגה לאיטום באטם. בהליקויל, הקדח מוברג ב-ו51, והשרטוט מראה את ההברגה הסופית. והבדיקה במד עובר ולא עובר, באותה סבולת שבשרטוט. בפרק הבא נכיר אלמנטים מיוחדים: שבירת סינות, תעלות,

ספליינים וטבלאות בשרטוט. נתראה בפרק חמש עשרה.

15. אלמנטים מיוחדים

יש בשרטוט אלמנטים קטנים, שתופסים מעט מקום, אבל מגדירים הרבה. פינה, תעלה קטנה בסוף ציר, ספליין או טבלה בפינת הגיליון יכולים לקבוע אם החלק יורכב, יחזיק ויעבור בדיקה. לרוב הם מוגדרים בהפניה לתקן, ולא בציור מלא, ולכן צריך לדעת לקרוא את ההפניה.

בפרק הזה נעבור על שבירת פינות, תעלות יציאה, ספליינים, שגמים, קדחי מרכוז, חירוץ וטבלאות. הערה כמו שבור פינות חדות היא אחת ההערות הנפוצות בשרטוט, והיא גם אחת הפחות מוגדרות. כמה לשבור? בשיפוע או ברדיוס? ומה מותר להשאיר? תקן13715 ISO נותן לזה שפה מדויקת: סמל ליד הפינה, ומספר עם סימן.

מספר חיובי פירושו שמותר שיישאר חומר מעבר לפינה האידיאלית, כמו גרד, עד הערך הזה. מספר שלילי פירושו שהפינה צריכה להיות מוסרת, בשיפוע או ברדיוס, עד העומק הזה. ופלוס מינוס פירושו שמותר גם וגם, בתוך הגבול. הערה כללית לסי התקן, ליד אזור הכותרת, מגדירה את כל הפינות שלא סומנו אחרת, כמו סבולת כללית.

בסוף ציר מושחז, ליד הכתף, מופיעה לעיתים קרובות תעלת יציאה קטנה. בלעדיה, אבן ההשחזה או הכלי משאירים רדיוס קטן בפינה, והחלק המתחבר לא יישב צמוד לכתף. התעלה מוגדרת בדרך כלל בהפניה לתקן, כמו 509 אוס, עם צורה ומידות, למשל 6 אחת על שתי עשיריות. האות מסמנת את צורת התעלה, והמספרים את הרדיוס ואת העומק.

מי שמחליף את התעלה ברדיוס רגיל, משנה את אורך המגע ואת ריכוז המאמצים בפינה. ספליין הוא ציר עם שיניים שמעביר מומנט לרכזת. כמו גלגל שיניים, הוא מצויר בייצוג מפושט, וכל ההגדרה נמצאת בטבלת נתונים. בטבלה מופיעים מספר השיניים, המודול, זווית הלחץ,

דרגת הסבולת וסוג ההתאמה, לפי תקן כמו 4156 50! או DIN. 5480 ובדרך כלל מופיעה גם מידת בדיקה: מדידה מעל פינים בספליין חיצוני, או בין פינים בספליין פנימי. זו המידה שנבדקת בפועל, ולכן היא חשובה יותר מכל מידה אחרת בטבלה. שגם הוא תעלה לפין מרובע, שמעביר מומנט בין ציר לרכזת.

מידות השגם נלקחות בדרך כלל מתקן, כמו 6885 אוס, לפי קוטר הציר. רוחב התעלה מקבל סבולת מתקן ההתאמות, כמו N9 להתאמה רגילה או 9ם להתאמה הדוקה. והעומק ממודד לפעמים מהצד הנגדי של הציר, ולא מפני השטח, כדי שאפשר יהיה למדוד אותו ישירות. מי שמודד את העומק מנקודה אחרת ממה שמודד בשרטוט, יקבל מספר אחר ויטעה בקבלה.

בחלקים שמעובדים בין מרכזים, הקצה של הציר מקבל קדח מרכוז. הוא מוגדר לפי 6411 50ו, עם צורה וקטרים, למשל א שתיים וחצי על חמש נקודה שלוש. והתקן נותן גם שלושה סימנים: קדח המרכוז חייב להישאר, מותר שיישאר, או אסור שיישאר. זה חשוב, כי קדח מרכוז שנשאר יכול לשמש לבדיקה ולתיקון בעתיד, או להפריע לחלק המתחבר.

חירוץ הוא דוגמה שמגולגלת על פני ציר, בדרך כלל כדי שאפשריהיה לאחוז בו או ללחוץ אותו לתוך חלק אחר. בשרטוט מופיעים סוג החירוץ, ישר או מוצלב, הפסיעה, ולפעמים תקן כמו 82 אוס. חירוץ מגדיל את הקוטר, ולכן כשהוא משמש להרכבה בלחיצה, הקוטר שאחריו הוא המידה החשובה. טבלאות בשרטוט הן דרך לרכז הרבה מידע במקום אחד.

טבלת וריאנטים, למשל, מגדירה כמה חלקים דומים בשרטוט אחד: כל שורה היא מק"ט, וכל עמודה מידה עם אות. בציור כתובות האותיות, ובטבלה הערכים לכל מק"ט. ולכן הצעד הראשון הוא לזהות איזו שורה שייכת לחלק שמייצרים, ורק אחר כך לקרוא מידות.

טעות בשורה היא טעות בכל המידות בבת אחת. באותו אופן קוראים טבלת קדחים, טבלת כיפופים בפח, או טבלת נתוני ספליין: מזהים את השורה, ואז את העמודה. ריכוז המלכודות באלמנטים המיוחדים.

שבור פינות בלי ערך הוא דרישה לא מוגדרת. עדיף הפניה לתקן עם מספר וסימן. תעלת יציאה שהוחלפה ברדיוס משנה את הישיבה על הכתף. בספליין, מידת הבדיקה מעל או בין פינים היא הקובעת. בשגם, בודקים מאיטו נקודה ממודד העומק.

ובנטבלאות, מזהים קודם את השורה הנכונה. אלמנטים קטנים מוגדרים בדרך כלל בהפניה לתקן, ולא בציור. פינות לפי 13715 50ו: חיובי מותר חומר, שלילי חייב הסרה. תעלות לפי 509 DIN, שגמים לפי 6885 אוס, וקדחי מרכוז לפי 6411 50!.

ספליינים בטבלת נתונים, עם מידת בדיקה מעל או בין פינים. ובכל טבלה מזהים שורה, ואז עמודה. בפרק הבא מתחיל החלק החמישי: השרטוט כמסמך. נתחיל באזור הכותרת ובהערות. נתראה בפרק ששו עשרה.

16. אזור הכותרת וההערות

החלק החמישי של הקורס עוסק בשרטוט …: לא רק מה שמצויר, אלא כל מה שמסביב. ואת זה מתחילים מאזור הכותרת, הפינה הימנית התחתונה של הגיליון. רוב הקוראים מסתכלים בה רק כדי למצוא את המספר. אבל היא מגדירה איך לקרוא את כל השאר. בפרק הזה נעבור על השדות של אזור הכותרת, על ההערות, ועל המסמכים שהשרטוט מפנה אליהם.

התקן 7200 50ו מגדיר את השדות הבסיסיים: כותרת, מספרזיהוי, רוויזיה, תאריך, מספר גיליון, והבעלים של המסמך. בשרטוטים לפי ASME מופיעים בדרך כלל גם גודל הגיליון, קנה המידה, קוד יצרן, ובלוק הסבולות הכלליות. מספר השרטוט ומספר החלק הם לא תמיד אותו מספר.

שרטוט אחד יכול להגדיר כמה חלקים, כמו שראינו בטבלת וריאנטים. ומספר הגיליון, למשל אחד מתוך שלושה, אומר שיש עוד גיליונות, וכל אחד מהם הוא חלק מההגדרה. מי שעובד מגיליון אחד בלבד, עלול לפספס מידה, חתך או הערה שנמצאים בגיליון אחר. הרווסיה היא אחד השדות החשובים ביותר.

היא אומרת איזו גרסה של השרטוט נמצאת בידיים, וכל שינוי בחלק מעלה אותה. לכן לפני שמתחילים לעבוד, בודקים שהרוויזיה בשרטוט זהה לרוויזיה בהזמנה או בפקודת העבודה. ובשרטוט עם כמה גיליונות, בודקים שכל הגיליונות שבידיים באותה רוויזיה. שרטוט ברוויזיה ישנה הוא אחד המקורות הנפוצים ביותר לחלקים פסולים, אף שכל המידות נעשו נכון.

קנה המידה כתוב באזור הכותרת, למשל אחד לשניים. אבל כמו שראינו בפרק אפס, לא מודדים מהציור. קנה המידה עוזר להבין את הגודל, ולא משמש למדידה. כשמבט מסוים מצויר בקנה מידה אחר, למשל פרט מוגדל, קנה המידה שלו כתוב לידו. אזור הכותרת מגדיר גם את כללי הקריאה של כל השרטוט.

סמל ההיטל אומר אם המבטים בזווית ראשונה או שלישית. הפניה לתקן הסבולות, כמו 14.5ץ ASME או 8015 50ו, אומרת אם חל עקרון המעטפלת או עקרון העצמאות. ויחידות המידה, מילימטרים או אינצ'ים, כתובות שם. מי שמניח יחידות בלי לבדוק, עלול לייצר חלק גדול פי עשרים וחמישה, או קטן באותו יחס.

וגם הסבולות הכלליות, חספוס ברירת המחדל ושבירת הפינות הכללית מופיעים בדרך כלל באזור הזה. ליד אזור הכותרת מופיעות ההערות הכלליות. הן חלות על כל השרטוט. יש גם הערות דגל: מספר בתוך משולש או דגל, שמופיע ליד אלמנט מסוים בציור. המספר מפנה להערה ממוספרת ברשימת ההערות, והיא חלה רק על המקומות שבהם הדגל מופיע.

לכן כשקוראים הערה ממוספרת, מחפשים בציור את כל הדגלים עם אותו מספר, ולא רק את הראשון. מה קורה כשהערות סותרות זו את זו? בדרך כלל, דרישה ספציפית ליד אלמנט גוברת על הערה כללית. זה המשמעות של אלא אם צוין אחרת. אבל כשהסתירה היא בין שתי דרישות ספציפיות, או בין השרטוט למפרט, אין כלל אוטומטי.

במקרה כזה לא בוחרים את הפרשנות הנוחה. רושמים את הסתירה, ושואלים. שרטוט מפנה כמעט תמיד למסמכים אחרים: מפרט חומר, מפרט תהליך, תקן בדיקה, או דרישות לקוח. המסמכים האלה הם חלק מהשרטוט לכל דבר. הדרישות שבהם מחייבות כאילו נכתבו בגיליון. וגם להם יש גרסה. כשהשרטוט לא מציין גרסה של מפרט,

בדרך כלל חלה הגרסה שבתוקף, וזה יכול להשתנות. לכן מי שעובד לפי מפרט שמור במחשב מלפני כמה שנים, עלול לעבוד לפי דרישות ישנות. באזור הכותרת מופיעים גם שדות האישוהר: שרסט, בודק ומאשר. שרטוט בלי אישור הוא טיוטה, גם אם הוא נראה גמור.

ובחלק מהארגונים מופיע גם מעמד המסמך, למשל לעיון בלבד או משוחרר לייצור. ייצור לפי שרטוט שלא שוחרר הוא עבודה על דרישה שעוד יכולה להשתנות. מכאן נובע סדר קריאה פשוט. קודם אזור הכותרת: מספר, רוויזיה, גיליונות, יחידות, תקן;וסמל היטל.

אחר כך ההערות הכלליות והערות הדגל, והמסמכים שהשרטוט מפנה אליהם. ורק אחר כך המבטים והמידות. מי שמתחיל מהמידות, קורא אותן בלי לדעת את הכללים שלפיהם הן נכתבו. אזור הכותרת מגדיר את זהות השרטוט ואת כללי הקריאה שלו.

הרוויזיה והגיליונות קובעים מה בדיוק בידיים. הערות דגל חלות רק היכן שהדגל מופיע, ודרישה ספציפית גוברת על כללית. מסמכים מופנים הם חלק מהשורטוט, וגם להם יש גרסה. ובפרק הבא נקרא שרטוטי הרכבה: רשימת חלקים, בלונים, ומומנטי הידוק. נתראה בפרק שבע עשרה.

17. שרטוטי הרכבה

שרטוט חלק אומר איך נראה חלק אחד. שרטוט הרכלבה אומר איך החלקים נפגעוים. הוא לא מגדיר מחדשו את הגאומטריה של כל חלק. את זה עושים שרטוטי החלקים. אבל הוא מגדיר מה מרכיבים, כמה מכל דבר, באיזה סדר, באיזה כוח, ומה צריך להתקבל בסוף. ולכן קריאה לא נכונה של שרטוט הרכבה יכולה לפסול מכלול שלם, גם כשכל חלק בנפרד תקין.

בפרק הזה נקרא את רשימת החלקים, את הבלונים, את הערות ההרכבה, ואת המידות שמופיעות רק בהרכבה. שרטוט הרכבה כולל בדרך כלל מבט או חתך שמראה את כל החלקים במקומם. בחתך הרכבה, כמו שראינו בפרק שתיים, צירים, ברגים ופינים לא מקווקווים, וחלקים סמוכים מקבלים קיווקוו בזוויות שונות.

כך אפשר להבחין בגבול בין שני חלקים, גם כשהם עשויים מאותו חומר. המידות בשרטוט הרכבה הן מעטות, והן שייכות להרכבה בלבד: מידות כוללות, מיקומים, או מידות שצריך לקבל אחרי ההרכבה. רשימת החלקים היא הטבלה שמגדירה מה נכנס למכלול.

היא מוגדרת בתקנים כמו 7573 ISO … ASME ובדרך כלל יש בה מספר פריט, מק"ט, תיאור, כמות, וחומר או תקן. מספר הפריט הוא המספר שמופיע בבלון, והמק"ט הוא המספר של השרטוט או של החלק הקנוי. חלקים סטנדרטיים מתוארים לפי התקן שלהם, למשל בורג … ,4762 50ו, בדרגת חוזק 12.9.

ובחומרי עזר, כמו דבק, חומר איטום או פחיות מילוי, הכמות כתובה לפעמים כ-8), לסי הצורך. מי שמחליף בורג סטנדרטי בבורג שנראה זהה אבל בדרגת חוזק אחרת, משנה את המכלול. בלון הוא עיגול עם מספר פריט, וקו מוביל שמצביע על החלק בציור. כשהקו מסתיים בנקודה, הוא מצביע על פני החלק. כשהוא מסתיים בחץ, הוא מצביע על קו המתאר שלו.

כל פריט ברשימה צריך להופיע בבלון לפחות פעם אחת. חלקים זהים שחוזרים כמה פעמים מקבלים בלון אחד, והכמות כתובה ברשימה. ולמערכות חיבור, כמו בורג, דיסקית ואום, משתמשים לעיתים בערימה של בלונים על קו מוביל אחד. כשיש בלון בלי שורה ברשימה, או שורה בלי בלון, זו טעות בשרטוט, וצריך לשאול.

רוב המידע של ההרכבה נמצא בהערות. מומנט הידוק, למשל עשרים וחמישה ניוטון מטר, מופיע ליד הבורג או בהערה כללית. והוא תמיד צריך להגיע עם תנאי: האם ההברגה יבשה או משומנת. אותו מומנט על הברגה משוומנת מייצר כוח הידוק גדול בהרבה.

בחיבור של כמה ברגים, מופיע לעיתים גם סדר הידוק, למשל בצורת צלב, ובכמה שלבים. הערות נוספות מגדירות חומר נעילה להברגה, שימון, או חומר איטום, לפי מפרט. מי שמהדק בלי לקרוא את התנאי, עלול להדק פחות מהנדרש, או למתוח את הבורג עד כשל. שרטוט ההרכבה מראה לעיתים קרובות את ההתאמות בין החלקים, למשל 7/06ה ליד ציר בתוך תותב.

בהתאמת לחץ, ההערה מגדירה גם את שיטת ההרכבה: לחיצה, חימום של החלק החיצוני, או קירור של הציר. וכשההרכבה כוללת כוונון, כמו פחיות מילוי שסוגרות מרווח, השרטוט מגדיר את המידה הסופית שצריך לקבל, ולא את עובי הפחית. זה בדיוק הפתרון משרשורת הסבולות בפרק שמונה: מודדים בהרכבה, ובוחרים את הפחית המתאימה.

לפעמים חלק לא מעובד עד הסוף לפני ההרכבה. קדח לפין מרכוז, למשל, נקדח לפעמים דרך שני חלקים יחד, אחרי שהם הורכבו, כדי שיהיו בדיוק באותו מקום. בשרטוט החלק זה מופיע כהערה לכמו לקדוח בהרכבה, ובנשרטוט ההרכבה מופיעות המידות של הקדח. מי שקודח את החור מראשו בחלק הבודד, לפי מידה, מאבד את ההתאמה שהקידוח המשותף נועד לתת.

ויש גם מידות שמופיעות בהרכבה כמידות ייחוס, בסוגריים, רק כדי לתת תמונה, בלי לחייב בדיקה. מוצר גדול בנוי בדרך כלל כעץ: מכלול עליון, תתי מכלולים, וחלקים. לכל רמה יש שרטוט ורשימת חלקים משלה, ותת מכלול מופיע במכלול העליון כפריט אחד. לכן כשמחפשים חלק מסוים, לפעמים צריך לרדת כמה רמות.

מבט מפורק, שבו החלקים מצוירים מופרדים לאורך קו ההרכבה, עוזר להבין את הסדר, אבל הוא לא מחליף את רשימת החלקים. ובחלקים שמגיעים בזוג, ימני ושמאלי, השרטוט מראה לעיתים רק אחד מהם, וכותב שהשני הוא תמונת מראה. ריכוז המלכודות בשרטוט הרכבה.

בלון בלי שורה ברשימה, או כמות שלא תואמת. בורג סטנדרטי שהוחלף בדרגת חוזק אחרת. מומנט בלי תנאי של הברגה יבשה או משומנת. חלק שמסומן לקידוח בהרכבה, שנקדח מראש.

ופחית מילוי שעוביה נקבע מראש, במקום לפי מדידה. כדי לקרוא שרטוט הרכבה, מתחילים מאזור הכותרת ומרשימת החלקים. אחר כך עוברים על כל בלון, ומוודאים שהוא מופיע ברשימה ושהכמות נכונה. אחר כך קוראים את הערות ההרכבה: מומנטים, תנאים, סדר חומרי עזר.

ולבסוף המידות וההתאמות שצריך לקבל אחרי ההרכבה, והאם יש קידוח או עיבוד משותף. מי שמתחיל להרכיב לפני שקרא את ההערות, עלול לגלות בסוף שסדר ההרכבה היה חלק מהדרישה. שרטוט הרכבה מגדיר מה, כמה, באיזה סדר ובאיזה כוח, ולא את הגאומטריה של כל חלק. רשימת החלקים והבלונים חייבים להתאים זה לזה, פריט אחרי פריט.

מומנט הידוק תמיד מגיע עם תנאי, ולפעמים עם סדר. כוונון ופחיות מילוי מוגדרים לפי המידה הסופית, ולא לפי עובי. וקידוח בהרכבה נעשה רק אחרי שהחלקים הורכבו. בפרק הבא נכיר שרטוטים לתהליכים אחרים: יציקה, חישול, פח ופלסטיק. נתראה בפרק שמונה עשרה.

18. יציקה, חישול, פח ופלסטיק

עד עכשיו קראנו בעיקר שרטוטים לחלקים מעובדים. אבל הרבה חלקים לא נולדים במכונת עיבוד. יציקה, חישול, כיפוף פח והזרקת פלסטיק יוצרים את הצורה בתבנית, ולא בכלי חיתוך. ולכן השרטוט שלהם כולל מידע שלא קיים בשרטוט עיבוד: שיפועי פירוק, קו חלוקה, רדיוסים, כיווץ ותוספות עיבוד.

בפרק הזה נלמד לקרוא את המידע הזה, ומה הוא אומר למי שמייצר את התבנית ולמי שמעבד אחריה. בחלק יצוק, כל דופן שמקבילה לכיוון הפירוק מהתבנית צריכה שיפוע קטן, כדי שהחלק ייצא. השיפוע מופיע בדרך כלל בהערה כללית, למשל שיפוע של אחת עד שלוש מעלות בכל הדסנות, ולא בכל מבט. קו החלוקה, המקום שבו שני חצאי התבנית נפגשים, מסומן בשרטוט, כי לאורכו יכול להישאר תפר.

וגם הרדיוסים מופיעים לרוב בהערה, למשל כל הרדיוסים שלא סומנו, שלושה מילימטר. משטח שיעובד אחרי היציקה מקבל תוספת עיבוד, והתקן 8062-3 ISO מגדיר גם אותה וגם את דרגות הסבולת של היציקה. לפעמים יש שני שרטוטים: אחד של היציקה הגולמית ואחד של החלק המעובד.

ולפעמים שרטוט אחד, שבו החומר שיוסר מצויר בקו phantom. ואת המשטחים הגולמיים מודדים מנקודות ייחוס, כמו שלמדנו בפרק תשע, כי הם לא ישרים מספיק לשמש משטח שלם. גם בחישול יש שיפועים וקו חלוקה, אבל גם שני דברים נוספים.

הראשון הוא הפלאש: החומר העודף שנדחק בין שני חצאי התבנית. השרטוט מגדיר כמה ממנו מותר להשאיר אחרי הקיצוץ. השני הוא הסטה: המרחק שבו חצי אחד של החלק זז ביחס לחצי השני, לאורך קו החלוקה. לשניהם יש סבולות מתקנים כמו 10243-1 אם, והם מופיעים בדרך כלל בהערה.

ולפעמים מסומן גם כיוון הסיבים בחומר, כי חישול מכוון את הסיבים, וזה משפיע על החוזק. מי שמעבד חלק מחושל בלי לדעת איפה עובר קו החלוקה, עלול לקבע אותו על התפר, ולקבל מיקום לא יציב. בחלק פח, השרטוט מראה בדרך כלל את החלק המכופסף, ולפעמים גם את הפריסה השוטוחה.

רדיוס הכיפוף כתוב במפורש, כי הוא קובע את אורך הפריסה ואת הסיכוי לסדק. חשוב לבדוק לאיזה צד של הכיפוף המידה ממודדת: לדופן הפנימית או החיצונית. ההבדל הוא עובי החומר. בפריסה השטוחה, קווי הכיפוף מסומנים, ולידם הכיוון: כיפוף למעלה או למטה. כיוון הגלגול של הפח מסומן לפעמים, כי כיפוף במקביל לכיוון הגלגול עלול לגרום לסדקים.

וקדח קרוב מדי לקו כיפוף עלול להתעוות. לכן השרטוט מגדיר לפעמים מרחק מינימלי, או שהקדח נעשה אחרי הכיפוף. הסבולות בפח רחבות יותר מבעיבוד, ובדרך כלל מוגדרות בהערה כללית, לפי תקן כמו 2768 ISO או תקן ייעודי לחלקי פח.

בחלק פלסטיק מוזרק, הרבה מההגדרה מכוונת לתבנית. גם כאן ;יש שיפועי פירוק וקו חלוקה, ובנוסף דרישה לעובי דופן אחיד, כדי שהחלק יתקרר בלי עיוותים. השרטוט מגדיר לעיתים את מיקום שער ההזרקה, או אזור שבו מותר למקם אותו. וגם אזורים שבהם מותרים סימני פיני פליטה, כי הם משאירים עיגולים קטנים על הפנים.

המידות בשרטוט הן מידות החלק הסופי. את הכיווץ של הפלסטיק בהתקררות, יצרן התבנית מוסיף בעצמו. הסבולות לחלקים מוזרקים מוגדרות בתקן 20457 ISO שהחליף את התקן הגרמני 16742 אום. ומרקם הפנים מוגדר לפעמים בסטנדרט של גימור תבנית, כמו ו58 או 3400 וס". יש חומרים פלסטיים שקולטים לחות, כמו ניילון.

המידות שלהם משתנות לפי הלחות, ולכן השרטוט מגדיר מתי ובאיזה מצב מודדים. הערה כמו מדידה אחרי התניה של עשרים וארבע שעות, בעשרים ושלוש מעלות, היא חלק מהדרישה. מי שמודד חלק מיד אחרי ההזרקה, יקבל מידות אחרות, ועלול לפסול חלק תקין או לקבל חלק פסול. יש כמה דברים שמשותפים לכל השרטוטים האלה.

משטח שנשאר כפי שיצא מהתבנית מסומן לעיתים בסימון פני שטח עם עיגול: אסור להסיר חומר. מידות של משטחים גולמיים מקבלות סבולות רחבות, ומידות של משטחים מעובדים מקבלות סבולות של עיבוד. ולכן חשוב לזהות לכל מידה אם היא בין שני משטחים גולמיים, בין גולמי למעובד, או בין שני מעובדים.

מידה בין משטח גולמי למעובד היא בדרך כלל זו שקובעת כמה חומר יוסר, ואיפה החלק יקובע. ריכוז המלכודות בשרטוטים לתהליכים האלה. שיפוע פירוק שלא נלקח בחשבון: מידה שנמדדת בקצה הלא נכון של הדופן המשופעת. קו חלוקה או פלאש שלא זוהו, וקיבוע על התפר.

מידת פח שנמדדה לצד הלא נכון של הכיפוף. כיפוף במקביל לכיוון הגלגול, למרות שהשורטוט סימן את הכיוון. ומדידת פלסטיק לפני ההתניה הנדרעות. בשרטוט כזה, מתחילים מזיהוי התהליך ומההערות הכלליות שלו.

אחר כך מזהים את קו החלוקה, את כיוון הפירוק, ואת השיפועים. אחר כך מזהים אילו משטחים גולמיים ואילו מעובדים, ומאילו נקודות מודדים את הגולמיים. ורק אחר כך עוברים למידות, כשלכל מידה ברור לאיזה סוג משטח היא שייכת. מי שקורא שרטוט יציקה כמו שרטוט עיבוד,

ידרוש דיוק שהתבנית לא יכולה לתת, או יפספס דרישה שקיימת רק בהערות. בשרטוטים לתבניות, הצורה נוצרת בתבנית, והשרטוט מוסיף שיפועים, קו חלוקה, רדיוסים ותוספות עיבוד. בחישול מגדירים גם פלאש והסטה, ולפעמים כיוון סיבים. בפח, רדיוס הכיפוף, הצד שאליו ממודדים וכיוון הגלגול הם חלק מהדרישה.

בפלסטיק, המידות הן של החלק הסופי, והתקן הוא 50! 7. בחומרים שקולטים לחות, מודדים אחרי התניה. ובכל התהליכים, מזהים לכל מידה אם היא גולמית או מעובדת. בפרק הבא נעסוק במאפיינים קריטיים ובבדיקה: מה זה KC, ומה זו בדיקת פריט ראשון. נתראה בפרק תשע עשרה.

19. מאפיינים קריטיים ובדיקה

בשרטוט יש עשרות מידות, ולא כולן חשובות באותה מידה. יש מידות שאם הן חורגות, החלק עדיין עובד. ויש מידות שאם הן חורגות, החלק נכשול, ולפעמים מסכן אנשים. השרטוט מסמן את המידות האלה, ואותו סימון קובע איך מייצרים אותן, איך בודקים אותן, ומה מתעדים. בפרק הזה נלמד לקרוא מאפיינים קריטיים, ולהבין מה דורשות בדיקת פריט ראשון ומדידה במכונת מדידה.

מאפיין מפתח, KC הוא מידה או דרישה שהשונות שלה משפיעה מאוד על הפונקציה, על הבטיחות או על ההרכבה. הסימון שלו משתנה בין ארגונים: מעוין, משושה, אות בתוך מסגרת, או סמל אחר. ולכן המשמעות של הסמל תמיד מוגדרת בהערות של השרטוט, או במפרט של הלקוח.

בהרבה ארגונים יש גם סיווג לפגמים: קריטי, עיקרי ומשני. פגם קריטי עלול לגרום לסכנה, פגם עיקרי פוגע בפונקציה, ופגם משני לא משפיע על השימוש. מי שלא מכיר את הסמל, קורא מאפיין קריטי כמו כל מידה אחרת. מאפיין קריטי הוא לא רק מידה עם סבולת. הוא דרישה לניהול התהליך.

בדרך כלל הוא מחייב בקרה סטטיסטית בייצור, ולא רק בדיקה בסוף. לפעמים הוא מחייב בדיקה של מאה אחוז מהחלקים, ולא מדגם. והוא מחייב תיעוד: מי מדד, במה, ומה התוצאה, לכל חלק או לכל סדרה. ולפעמים אסור לשנות את התהליך שמייצר אותו בלי אישור, גם אם השינוי נראה קטן.

מאפיין קריטי שעובר בבדיקה אבל לא נמדד לפי הנוהל, הוא מבחינת הלקוח לא נבדק. כדי לדעת אם תהליך מסוגל לייצר מאפיין קריטי, מודדים את היכולת שלו. ם0 משווה את רוחב הסבולת לפיזור של התהליך: רוחב הסבולת, חלקי שש סטיות תקן. Cpk מוסיף את מיקום התהליך: המרחק מהממוצע לגבול הקרוב, חלקי שלוש סטיות תקן.

תהליך יכול להיות צר מספיק, אבל קרוב מדי לגבול, ואז סקס טוב ו-אקס נמוך. דרישה נפוצה היא Cpk של 1.33 לפחות, ובמאפיינים קריטיים לפעמים יותר. ולכן מי שמכוון לקצה הסבולת כדי להשאיר חומר לתיקון, מוריד את ה-%אקס, גם כשכל החלקים בסבולת. בדיקת פריט ראשון, …, מוכיחה שהתהליך מסוגל לייצר חלק שעומד בכל דרישות השרטוט.

בתעופה ובחלל היא מוגדרת בתקן AS9102. התקן מגדיר שלושה טפסים: הראשוון מזהה את החלק ואת השרטוט, השני מתעד חומרים, תהליכים מיוחדים ובדיקות פונקציונליות, והשליששי מתעד כל מאפיין ומאפיין. בטופס השלישי, כל מידה, כל סבולת וכל הערה בשרטוט מקבלות שורה, עם התוצאה שנמדדה.

ובדיקה כזו חוזרת על עצמה אחרי שינוי בתכנון, שינוי בתהליך, מעבר לאתר אחר, או הפסקה ארוכה בייצור. מי שמשנה את תהליך הייצור ולא חוזר על הבדיקה, מספק חלק שלא הוכח שהוא עומד בדרישות. כדי שבדיקת פריט ראשון תהיה מלאה, ממספרים את השרטוט. כל דרישה מקבלת בלון עם מספר: מידה, סבולת גאומטרית, חספוס, ואפילו הערה כללית.

כל מספר הוא שורה בדוח הבדיקה, ולכן אי אפשר לפספס דרישה בלי שהשורה תישאר ריקה. הערות כמו שבירת פינות, סימון החלק או ציפוי מקבלות גם הן מספר, ובודקים אותן כמו כל מידה. ובשרטוט עם כמה גיליונות, המספור עובר על כל הגיליונות, ולא רק על הראשון. מכונת מדידה, CMM, מודדת נקודות על החלק ומחשבת מהן את הגאומטריה.

התוכנית שלה צריכה להיבנות לפי מערכת המשטחים שבשרטוט: אותם משטחים, באותו סדר. תוכנית שבונה צירים ממשטחים אחרים, נותנת מספרים שנראים מדויקים, אבל מודדים משהו אחר. וגם שיטת החישוב משנה: ריבועים קטנים, גליל מקיף או גליל פנימי, כמו שראינו בפרק שש. לכן דוח מכונת מדידה צריך לציין את מערכת המשטחים ואת שיטת החישוב, ולא רק את המספר.

גם הכלי שמודד הוא חלק מהתוצאה. כלל מקובל אומר שכושר ההפרדה של הכלי צריך להיות לפחות עשירית מרוחב הסבולת. ובדיקת חזרתיות ושחזוריות, 88ח 6806, בודקת כמה מהפיזור במדידות נובע מהכלי ומהמודד, ולא מהחלקים. כלי שהפיזור שלו גדול, יכול לפסול חלקים תקינים ולקבל חלקים פסולים, ואף אחד לא ישים לב.

והכלים צריכים להיות מכוילים, עם עקיבות לתקן מדידה מוכר. כל מדידה כוללת אי ודאות. כשתוצאה נמצאת קרוב לגבול הסבולת, קשה לדעת בוודאות בצד איזה מהם החלק נמצא. התקן 14253-1 ISO מגדיר כלל החלטה: כדי להוכיח שחלק תקין,

התוצאה צריכה להיות בתוך הסבולת, פחות אי הוודאות. כלומר, אזור הקבלה צר יותר מהסבולת שבשרטוט. בחלק מהארגונים כלל ההחלטה מוגדר בחוזה או בשרטוט, ובאחרים לא. וכשהוא לא מוגדר, כדאי לסכם אותו מראש.

וגם הטמפרטורה היא חלק מהמדידה: המידות בשרטוט חלות בעשורים מעלות, כמו שראינו בפרק אפס. ריכוזח המלכודות בבדיקה. מאפיין קריטי שנמדד כמו כל מידה אחרת, בלי בקרה ובלי תיעוד. בדיקת פריט ראשון שלא חוזרת אחרי שינוי בתהליך.

תוכנית מדידה שבנויה ממשטחים אחרים מאלה שבשרטוט. כלי שכושר ההפרדה שלו קרוב לרוחב הסבולת. ותוצאה ממש בגבול, שהתקבלה בלי לקחת בחשבון אי ודאות. מאפיינים קריטיים מסומנים בסמל שמוגדר בהערות, והם דורשים בקרה, תיעוד ולפעמים בדיקה מלאה.

Cpk מודד גם פיזור וגם מיקום, ודרישה נפוצה היא 3. בדיקת פריט ראשון לפי AS9102 בודקת כל דרישה בשרטוט הממוספר, וחוזרת אחרי כל שינוי מהותי. ובפרק הבא נכיר את השרטוט שאין לו גיליון: הגדרה מבוססת מודל, סםואו. נתראה בפרק עשרים.

20. הגדרה מבוססת מודל · MBD

בכל הפרקים עד עכשיו, ההגדרה של החלק הייתה גיליון: מבטים, מידות והערות. בהרבה ארגונים זה משתנה. ההגדרה עוברת למודל התלת ממדי עצמו, והשרטוט הדו ממדי נעלם או הופך למשני. זה נקרא הגדרה מבוססת מודל, …).

בפרק הזה נלמד לקרוא מודל כזה, ומה משתנה בכללים שלמדנו, כשהמודל הוא החוזה. במודל ספוא, כל המידע שהיה בשרטוט מוצמד לגאומטריה עצמה. מידות, סבולות גאומטריות, משטחים, חספוס והערות נקראים יחד וואס: מידע מוצר וייצור. יש שני סוגים של וואס. הסוג הגרפי נראה כמו טקסט במסך, אבל המחשב לא יודע לאיזה משטח הוא שייך.

איזו סבולת חלה על איזה משטח, ביחס לאילו משטחי ייחוס. רק ואס סמנטי מאפשר לתוכנת עיבוד או למכונת מדידה לקרוא את הדרישות אוטומטית. הכללים למודל כזה מוגדרים בתקן ASME Y14.41, ובצד הבינלאומי בתקן 16792 50!. הסמלים עצמם לא השתנו: אותם סמלי GD&T, אותן מסגרות ואותם משטחי ייחוס, רק במרחב תלת ממדי.

להעברת מודל עם וואסם בין מערכות שונות, משתמשים בפורמט AP242 5ם515. ולתוצאות בדיקה ותוכניות מדידה, קיים פורמט זו0, שמאפשר לחבר בין הדרישה במודל לבין התוצאה שנמדדה. מודל סםוא כולל בדרך כלל תצוגות שמורות, שמקבילות למבטים בשרטוט.

כל תצוגה מראה כיוון מבט מסוים, ורק את ה-וואוס ששייך לו, כדי שלא הכול יופיע על המסך בבת אחת. כשבוחרים סבולת, המערכת מדגישה את המשטח שהיא חלה עליו ואת משטחי הייחוס שלה. ולכן במודל טוב אין שאלה לאיזה משטח שייכת הערה, כמו שיש לפעמים בשרטוט צפוף. מי שקורא מודל רק דרך תמונה שלו, מאבד את כל המידע הזה.

כאן יש שינוי מהותי לעומת שרטוט. בפרק אפס למדנו שלא מודדים מהציור. במודל סםו), הגאומטריה היא ההגדרה, והיא מדויקת. מידה שלא כתובה במפורש נלקחת מהמודל, כמידה תאורטית מדויקת. פרופיל משטח לכל המשטחים, ביחס למערכת משטחים.

למשל: כל המשטחים שלא סומנו, פרופיל של חמשו עשיריות ביחס C-1A, B-7. כלומר, במודל … כל משטח מוגדר, גם אם אין לידו מספר. כשהמודל הוא החוזה, הגרסה שלו חשובה בדיוק כמו רוויזיה של שרטוט. הקובץ צריך להיות מזוהה עם מספר וגרסה, ולעיתים קרובות גם עם בדיקה של שלמות הקובץ.

ארגונים רבים מוסיפים שרטוט מוקטן: גיליון דו ממדי עם המידות החשובות, החומר וההערות, לנוחות ברצפה. אבל השרטוט המוקטן הוא בדרך כלל לעיון בלבד, והמודל הוא שקובע. ולכן חשוב לבדוק מה כתוב על היחס ביניהם, ומה גובר כשהם סותרים. לא כל קובץ תלת ממדי נושא את אותו מידע.

קובץ CAD מקורי נושא הכול, אבל דורש את אותה מערכלת. STEP AP242 נושא גאומטריה מדויקת וגם וואס סמנטי. גרסאות ישנות של ס516, כמו AP203 או AP214, נושאות בדרך כלל רק גאומטריה, בלי הדרישות. וקבצי רשת משולשים, כמו |51, הם קירוב של הגאומטריה, ולא הגאומטריה עצמה.

מי שמקבל מודל בפורמט שלא נושא וואס, מקבל צורה בלי סבולות, וזה לא מספיק לייצור. היתרון הגדול של ספוא הוא שאפשר להשתמעשו באותו מודל לאורך כל הדרך. תוכנת העיבוד בונה מסלולים ישירות מהגאומטריה. מכונת המדידה יכולה לקרוא את PMI-A הסמנטי ולבנות ממנו תוכנית מדידה.

ובדיקת פריט ראשון יכולה להיבנות ישירות מרשימת הדרישות במודל, במקום ממספור ידני של שרטוט. אבל זה דורש שבכל מקום יהיה כלי שמסוגל להציג את המודל ואת ה-וואס שלו. עובד שיש לו רק תמונה או שרטוט מוקטן, לא רואה חלק מהדרישות. ריכוז המלכודות במודל סםו).

מדידה מהמודל של משטח שהסבולת שלו מוגדרת במקום אחר, בלי לבדוק את ההערה הכללית. עבודה לפי גרסה ישנה של המודל, כי הקובץ נשמר במחשב מקומי. שמירה בפורמט שלא נושא ואס, ואובדן כל הסבולות. שרטוט מוקטן שלא עודכן אחרי שינוי במודל.

ויחידות: מודל שנבנה באינצ'ים ונפתח כאילו היה במילימטרים. מתחילים מזיהוי המודל: מספר, גרסה, ומה המעמד של השרטוט המוקטן. אחר כך ההערות הכלליות: יחידות, תקן, וסבולת הפרופיל הכללית. אחר כך התצוגות השמורות, אחת אחת, עם ה-וואסם של כל אחת.

ורק אחר כך שאילתות על הגאומטריה, למידות שלא כתובות במפורשש. מי שמתחיל ממדידה של המודל, בלי לקרוא את ההערות, לא יודע איזו סבולת חלה על מה שמדד. ב-ספוא, המודל התלת ממדי הוא ההגדרה, וה-וואוס מחובר לגאומטריה. וואם סמנטי מאפשר לתוכנות לקרוא את הדרישות, ו- STEP AP242 מעביר אותו בין מערכות.

מידות שלא כתובות נלקחות מהמודל, והסבולת שלהן מגיעה מהערה כללית. וגרסת המודל חשובה לכמו רוויזיה, והמודל גובר על השרטוט המוקטן. בפרק הבא נעסוק בניהול שינויים: רוויזיות, הוראות שינוי, וחריגות. נתראה בפרק עשרים ואחת.

21. ניהול שינויים

שרטוט הוא לא מסמך קבוע. חלקים משותפרים, טעויות מתגלות, ודרישות משתנות. ובכל שינוי, השאלה החשובה היא לא רק מה השתנה, אלא האם כולם עובדים לפי אותה הגדרה. ניהול שינויים הוא המערכת שמבטיחה את זה: מי מבקשו, מימאשר, ממתי השינוי חל, ומה עושים עם מה שכבר יוצר.

בפרק הזה נלמד לקרוא שרטוט שהשתנה, ולהבחין בין רוויזיה, חריגה וויתור. בשרטוט שהשתנה מופיעה טבלת רוויזיות, בדרך כלל בפינה העליונה. לכל שורה יש אות או מספר של רוויזיה, תיאור קצר של השינוי, תאריך, ומי אישר. הכללים לכך מוגדרים בתקן 14.35" ASME

משולש קטן עם אות הרוויזיה, כדי שיהיה קל למצוא אותו. במפה. בטבלת הרוויזיות כתוב באיזה אזור השתנה כל דבר. מי שקורא רק את הרוויזיה האחרונה בטבלה, ולא מחפעו את הסימנים בציור, עלול לפספס שינוי שנראה קטן. לא כל שינוי מקבל רוויזיה חדשה. לפעמים הוא מקבל מק"ט חדשו.

הכלל הוא החלפה הדדית: האם חלק ישן וחלק חדעו יכולים להחליף זה את זה בכל מקום? אם השינוי לא משנה צורה, התאמה או פונקציה, החלקים מתחלפים, ומספיקה רוויזיה. אם השינוי משנה אחד מהם, למשל קדח שזז ולא יתאים להרכבה ישנה, החלק החדשו מקבל מק"ט חדשו. אחרת, במחסן יעמדו שני חלקים שונים עם אותו מספר, ומישהו ירכיב את הלא נכון.

שינוי מתחיל בבקשה לשינוי הנדסי, חסם, שמסבירה מה הבעיה ומה ההצעה. אחרי אישור, יוצאת הוראת שינוי הנדסי, 00], שמגדירה בדיוק מה משתנה ובאילו מסמכים. ההוראה מגדירה גם תחולה: ממתי השינוי חל. למשל ממספר סידורי מסוים, מתאריך, או מסדרת ייצור. והיא מגדירה מה עושים עם מה שכבר קיים: חלקים במלאי, חלקים בייצור, וחלקים אצל הלקוח.

האפשרויות הן בדרך כלל: להשתמש כפי שהם, לעבד מחדש, או לגרוט. מי שמקבל שרטוט ברוויזיה חדשה בלי לבדוק את התחולה, עלול לעצור ייצור שעוד מותר, או להמשיך ייצור שכבר אסור. יש מצבים שבהם לא משנים את השרטוט, אבל בכל זאת לא עומדים בו.

חריגה היא אישור מראש לייצר אחרת מהשורטוט, לכמות מוגבלת או לזמן מוגבל. למשל, חומר אחר כי החומר שבשרטוט לא זמין, למאה חלקים בלבד. ויתור הוא אישור בדיעבד לקבל חלק שכבר יוצר, ולא עומד בדרישה. בתקנים מסוימים הוא נקרא גם היתר.

בשני המקרים, השרטוט לא משתנה. האישור חל רק על החלקים או על התקופה שהוגדרו בו. מי שממשיך לייצר לפי חריגה אחרי שהכמות נגמרה, מייצר חלקים לא תקינים. כשחלק לא עומד בדרישה, ועדת חומר פגום מחליטה מה לעשות בו. עיבוד חוזר מביא את החלק להתאמה מלאה לשרטוט. אחרי עיבוד חוזר, החלק תקין.

תיקון משאיר את החלק שונה מהשרטוט, אבל שמיש. ולכן תיקון דורש אישור הנדסי, ולפעמים גם אישור של הלקוח. מי שקורא לתיקון עיבוד חוזר, מסתיר שהחלק לא עומד בשרטוט. בעבודה מול לקוח, יש שינויים שהלקוח חייב לאשר.

שינוי שמשפיע על צורה, התאמה, פונקציה, בטיחות או עלות נחשב שינוי מסוג ראשון, וצריך אישור לקוח. שינוי קטן, כמו תיקון טעות כתיב, נחשב שינוי מסוג שני, ולפעמים מספיקה הודעה. אישוה כמו שראינו בבדיקת פריט ראשון בפרק תשע עשרה. ברצפה, השאלה החשובה היא איזה עותק נמצא בידיים.

עותק מודפס ישן הוא אחד המקורות הנפוצים לטעויות. לכן עותקים מודפסים מסומנים לעיתים כעותק לא מבוקר, או נאספים כשיוצאת רוויזיה חדשה. תיקון בכתב יד על שרטוט, בלי הוראת שינוי, הוא לא שינוי. הוא רק הערה. ולכן לפני שמתחילים עבודה, בודקים את הרוויזיה מול המערכת, ולא רק מול הדף שבידיים.

ריכוז המלכודות בניהול שינויים. עבודה לפי עותק ישן, כי הוא היה זמין ליד המכונה. תיקון בכתב יד שנחשב לשינוי מאושר. חריגה שמשמשת אחרי שהכמות או התקופה שלה נגמרו.

רוויזיה חדשה, במקום שהיה צריך מק"ט חדש. מלאיישן שלא טופל, כי לא קראו את ההנחיה למה שכבר קיים. ושינוי בתהליך, בלי לחזור על בדיקת פריט ראשון. כשמקבלים שרטוט שהשתנה, מתחילים מטבלת הרוויזיות: מה השתנה, ובאיזה אזור.

אחר כך מחפשים בציור את סימני הרווחזיה, ומשווים לרוויזיה הקודמת. אחר כך קוראים את הוראת השינוי: תחולה, והנחיה למה שכבר קיים. ולבסוף בודקים שגם המסמכים הקשורים עודכנו: הוראות עבודה, תוכניות בדיקה ותוכניות עיבוד. מישמעדכן רק את השרטוט, ומשאיר את תוכנית המדידה הישנה, ימדוד חלק חדשו לפי דרישות ישנות.

טבלת הרוויזיות, הסימנים בציור והאזורים בשוליים מראים מה השתנה ואיפה. שינוי שפוגע בהחלפה ההדדית מקבל מק"ט חדש,, ולא רק רוויזיה. חריגה היא אישור מראש, ויתור הוא אישור בדיעבד, ושניהם חלים רק על מה שהוגדר בהם. עיבוד חוזר מביא לשרטוט, ותיקון משאיר שונה ודורש אישור.

בפרק הבא נעבור לחלק האחרון של הקורס, ונקרא שרטוט מעיני היצרן. נתראה בפרק עשרים ושתיים.

22. קריאה מעיני היצרן

עד עכשיו קראנו שרטוטים כדי להבין מה המתכנן דורשש. היצרן קורא את אותו שרטוט עם שאלה אחרת: איך מייצרים את זה, כמה זה יעלה, ומה עלול להשותבש. קריאה כזו נעשית לפני הצעת המחיר ולפני שמתחילים לעבוד, ולא אחרי שהחלק כבר על המכונה. בפרק הזה נעבור על השרטוט בסדר שבו יצרן מנוסה קורא אותו, ונראה מה מחפשים בכל שלב.

המעבר הראשון הוא אזור הכותרת: חומר, מצב, כמות, רוויזיה, ותקן. מהחומר והמידות הכוללות נקבע הגלם: איזה קוטר של מוט, איזה עובי של לוח, ואיזה מרווח לעיבוד. חומר שלא זמין במידה המתאימה משונה את המחיר ואת זמן האספקה עוד לפני שמתחילים. אחר כך עוברים על ההערות: טיפול חום, ציפוי, סימון, ומסמכים שהשרטוט מפנה אליהם.

כל הפניה כזו היא עבודה נוספת, ולפעמים ספק חיצוני המן המתנה. השאלה הבאה היא כמה דפינות יידרשו. כל צד של ו החלק שיש בו אלמנטים מעובדים ו הוא בדר כלל דפינה נוספת, ולכל דפינה יש זמן כיוון. הראשי מעובד בדרך כלל ראשוון, ומשמש בסיס לכל השאר.

אלמנטים עם סבולת הדוקה ביניהם עדיף לעבד באותה דפינה, כדי לא להכניס שגיאת העברה. כשהשרטוט דורש קשר הדוק בין שני צדדים של החלק, צריך לתכנן איך מעבירים את הייחוס בין הדפינות. אחרי זה מחפשוים את מה שקובע את התהליך ואת העלות. הסבולת ההדוקה ביותר בשרטוט קובעת לעיתים את כל התהליך: השחזה, רימר, או עיבוד גמר נפרד.

גם חספוס נמוך, או סבולת גאומטרית קטנה מאוד, מוסיפים פעולה. פינה פנימית חדה בכיס היא מלכודת מוכרת. כרסומת תמיד משאירה רדיוס, ופינה חדה באמת דורשות גילוף חשמלי. ולכן כשאין רדיוס פנימי בשרטוט, שואלים איזה רדיוס מותר, לפני שמתמחרים.

קדח עמוק וצר, ביחס של יותר מעשר פעמים הקוטר, דורש מקדח מיוחד לקידוח עמוק, עם קירור דרך הכלי, וזמן רב. ודפנות דקות מתעוותות בעיבוד ובדפינה, וצריך לתכנן אותן מראש. ציר ארוך ודק, ביחס של יותר מארבע פעמים הקוטר, יתכופף בחריטה בלי תמיכה.

הוא דורש חוד מרכז או משענת, וזה משפיע על הדפינה ועל הזמן. כיס עמוק דורש כלי ארוך, וכלי ארוך רועד ומגביל את המהירות ואת החספוס. הברגה פנימית עמוקה בקדח עיוור, תעלה צרה, או רדיוס קטן מאוד, כל אחד מהם דורשו כלי מיוחד. יצרן שמזהה את כל אלה מראשו, מתמחר נכון ומתכנן נכון. יצרן שמגלה אותם על המכונה, מפסיד.

כמו שראינו בפרק שלוש עשרה, ההערות מגדירות סדר פעולות. טיפול חום באמצע התהליך מחייב להשאיר תוספת עיבוד, ולתכנן עיבוד גמר אחריו. ציפוי בסוף התהליך מחייב לדעת אם המידות לפני הציפוי או אחריו, ולהגן על אזורים שאסור לצפות. כל שלב חיצוני כזה מוסיף זמן אספקה, ולכן הוא חלק מהתכנון ומהמחיר.

יצרן מנוסה בודק גם איך ימדוד כל מידה, עוד לפני שהוא מייצר. האם יש לו כלי עם כושר הפרדה מספיק לסבולת ההדוקה ביותר? האם יש מאפיינים קריטיים שדורשים בקרה סטטיסטית או בדיקה של כל חלק? האם נדרשת בדיקת פריט ראשון, ומה היא כוללת?

וכשהבדיקה דורשות ציוד שאין לו, הוא צריך להחליט מראש אם לשלוח לבדיקה חיצונית, או לשאול. מכל המעבר הזה נבנית רשימת שאלות למתכנן. מידות שסותרות זו את זו, סבולות חסרות, משטח ייחוס שלא מוגדר, או ציפוי בלי עובי. אלמנטים שאי אפשר לייצר כפי שהם מצוירים, כמו פינה פנימית חדה.

ולפעמים גם הצעות: רדיוס גדול יותר, סבולת רחבה יותר שלא פוגעת בפונקציה, או חומר זמין יותר. אבל ההצעה היא שאלה, לא החלטה. כמו שראינו בפרק אפס, יצרן לא משנה את השורטוט על דעת עצמו. ושאלה שנשאלת לפני הייצור עולה הרבה פחות משאלה שמתגלה אחרי שהחלק נפסל. בהצעת מחיר, השרטוט מתורגם לזמן ולחומר.

זמן כיוון לכל דפינה מתחלק על כל הכמות, ולכן בכמות קטנה הוא חלק גדול מהמחיר. זמן המחזור לכל חלק נקבע בעיקר מהסבולות, מהחספוס ומכמות החומר שמוסר. ותהליכים מיוחדים, כמו טיפול חום, ציפוי ובדיקות, מגיעים עם מחיר וזמן אספקה משלהם. מי שמתמחר רק לפי הגאומטריה, בלי ההערות, מפסיד בכל חלק.

ריכוז המלכודות בקריאה מעיני היצרן. הצעת מחיר בלי לקרוא את ההערות והמסמכים המופנים. הנחה שהסבולת הכללית רחבה, בלי לבדוק את אזור הכותרת. פינה פנימית חדה, או קדח עמוק, שהתגלו רק על המכונה.

ושאלות שלא נשאלו מראש,, ונשאלות רק אחרי שהחלק נפסל. היצרן קורא קודם את אזור הכותרת וההערות, וקובע גלם, חומר ותהליכים חיצוניים. מערכת המשטחים קובעת את הדפינות, וקשרים הדוקים מעבדים באותה דפינה. הסבולת ההדוקה, החספוס והאלמנטים הקשים קובעים את התהליך ואת העלות.

וכל אי בהירות הופכת לשאלה למתכנן, לפני הייצור ולא אחריו. בפרק הבא נתרגל את כל מה שלמדנו בסדנת אבחון: שרטוטים עם שגיאות, ונחפש אותן יחד. נתראה בפרק עשרים ושלוש.

23. סדנת אבחון

בפרק הזה לא נלמד שום דבר חדש. נשתמש במה שלמדנו. נראה שישה שרטוטים, ובכל אחד מהם יש שגיאה אחת. אחרי כל שרטוט נעצור לרגע. נסו למצוא את השגיאה לבד, לפני שנגלה אותה. ולכל שגיאה נשאל שלוש שאלות: מה לא תקין, מה ייצא מזה בייצור, ומה שואלים את המתכנן.

לפניכם לוח עם שלוש מידות: ארבעים, שמונים, ומאה עשרים לכל האורך. לכל אחת מהן יש סבולת של פלוס מינוס עשירית. מה לא תקין? המידות סוגרות שרשרת. האורך הכולל מוגדר פעמיים: פעם ישירות, ופעם כסכום של שתי המידות האחרות. אם שתי המידות הקטנות בגבול העליון,

הסכום הוא מאה עשרים | נקודה שתיים, וזה כבר מחו לסבולת של הכוללת. היצרן לא יודע איזו מידה לכבד. ולכן שואלים את המתכנן איזו מהן היא מידת ייחוס, בסוגריים. לפניכם מסגרת סבולת מיקום, עם הפניה למשטחים א ו- 8. בציור מסומן רק משטח ). מה לא תקין?

משטח ₪ לא מוגדר בשום מקום בשרטוט, ולכן הסבולת לא שלמה. כל יצרן יבחר משטח אחר, וכל מכונת מדידה תבנה מערכת אחרת. התוצאות לא יהיו ניתנות להשוואה. השאלה למתכנן פשוטה: איזה משטח הוא 8. לפניכם קדח עם סבולת מיקום של עשירית, ביחס ל-,/ C-1B.

המיקום שלו מוגדר במידות של שלושים ועשרים, עם סבולת של פלוס מינוס חמש מאיות. מה לא תקין? בסבולת מיקום, המידות שמגדירות את המקום צריכות להיות מידות תאורטיות מדויקות, במסגרת, בלי סבולת. כאן יש שתי הגדרות שסותרות: אזור ריבועי מהמידות, ואזור עגול מהסבולת הגאומטרית. היצרן לא יודע איזו לבדוק. השאלה למתכנן: האם המידות אמורות להיות מידות תאורטיות.

לפניכם קדח בהתאמה H7, ובהערה: ציפוי אבץ, שמונה מיקרון. אין שום הערה על אזור מוגן, ואין הערה אם המידות לפני הציפוי או אחריו. מה לא תקין? ציפוי של שמונה מיקרון בכל צד מקטין את הקדח בשש עשרה מיקרון, וחה כמעט כל רוחב הסבולת של H7 בקוטר כזה.

אם מעבדים לפי השרטוט ומצפים, הקדח ייצא מחוץ לסבולת. השאלה למתכנן: האם להגן על הקדח בזמן הציפוי, או שהמידה חלה אחרי הציפוי. לפניכם הברגה 8וא, בעומק שש עשרה, בקדח עיוור. עומק הקדח המקדים מוגדר גם הוא ששו עשרה. מה לא תקין?

הקדח המקדים חייב להיות ארוך יותר מעומק ההברגה, כדי להשאיר מקום לקצה המברז. בעומק שווה, ההברגה לא תהיה מלאה עד הסוף, או שהמברז ייגע בתחתית וישבר. השאלה למתכנן: מה עומק הקדח המקדים, או מה עומק ההברגה המלאה שנדרעו באמת. לפניכם סימון ריתוך פינה לפי 50ו, עם קו ייחוס כפול, והמספר חמש משמאל למשולש.

מה לא תקין? בתקן 50ו, לפני המספר חייבת להופיע אות: 8 לעובי הגרון, או ? לאורך הרגל. בלי אות, חמש יכול להיות עובי גרון של חמישה, כלומר רגל של בערך שבעה, או רגל של חמישה. ההבדל הוא כשלושים אחוז בחוזק. השאלה למתכנן: 4 או 7.

בכל אחד מהמקרים, השרטוט נראה שלם במבט ראשון. השגיאה לא הייתה בציור, אלא בקשר בין שני פרטים: מידה ומידה, סבולת ומשטח, התאמה וציפוי. ולכן קריאה טובה היא לא רק קריאה של כל פרט, אלא בדיקה שהפרטים מתאימים זה לזה. בכל המקרים, הפתרון לא היה לבחור פרשנות, אלא לשאול.

יצרן שבוחר פרשונות בעצמו, לוקח על עצמו את האחריות לתוצאה. שאלה טובה למתכנן היא קצרה וחד משמעית. היא מציינת את מספר השרטוט, את הרוויזיה, ואת המקום בגיליון, לפי האזור בשוליים. היא מתארת את הבעיה במשפט אחד, ומציעה אפשרות אחת או שתיים.

למשל: בשרטוט מספר כזה, ברוויזיה ס, באזור 83, משטח ₪ לא מוגדר. האם הכוונה למשטח התחתון? שאלה כזו נענית מהר, ואין בה מקום לפרשנות. ושאלה שנשאלה ונענתה בכתב, נשמרת עם השרטוט, כדי שגם הייצור הבא ידע. ריכוז המלכודות בסדנה.

לקרוא כל פרט בנפרד, ולא לבדוק את הקשר ביניהם. לבחור פרשנות נוחה, במקום לשאול. לשאול בעל פה, בלי לתעד. ולתקן את השרטוט בעצמנו, בכתב יד, כאילו זה שינוי מאושר.

ראינו שש שגיאות: שרשרת סגורה, משטח ייחוס חסר, מיקום עם מידות רגילות, ציפוי בהתאמה, קדח מקדים קצר, וריתוך בלי אות. בכולן השגיאה הייתה בקשר בין פרטים, ובכולן הפתרון היה שאלה. בפרק הבא, האחרון בקורס, נחבר את כל מה שלמדנו לפרוטוקול קריאה מלא, צעד אחרי צעד.

נתראה בפרק עשרים וארבע.

24. פרוטוקול קריאה מלא

זה הפרק האחרון בקורס. לאורך הקורס למדנו כל חלק בשרטוט בנפרד: מבטים, מידות, סבולות, משטחים, חומרים ומסמכים. בפרק הזה נחבר את כל זה לפרוטוקול אחד, עשרה צעדים, שמתאים לכל שרטוט. המטרה היא שלא נדלג על אף צעד, ושלא נגלה בעיה רק כשהחלק כבר על המכונה.

הצעד הראשון הוא לבדוק מה בידיים. מספר השרטוט, הרוויזיה, ומספר הגיליונות. הרוויזיה צריכה להיות זהה לזו שבהזמנה. ובודקים גם את מעמד המסמך ואת האישורים: שרטוט שלא שוחרר הוא עדיין טיוטה. הצעד השני הוא לקרוא את הכללים שלפיהם השרטוט נכתב.

יחידות המידה, סמל ההיטל, ותקן הסבולות, שקובע אם חל עקרון המעטפת או עקרון העצמאות. ואחר כך הסבולות הכלליות וההערות הכלליות. הן חלות על כל מידה שאין לידה סבולת משלה. הצעד השלישי הוא החומר והמצב שלו, טיפול החום, והציפוי. ואיתם, כל המסמכים שהשרטוט מפנה אליהם: מפרטי חומר, מפרטי תהליך ותקני בדיקה.

מכאן כבר אפשר לדעת מה הגלם, אילו תהליכים חיצוניים יידרשו, ובאיזה סדר. הצעד הרביעי הוא להבין את הצורה. עוברים על המבטים והחתכים, ובונים בראש תמונה תלת ממדית של החלק. ושמים לב למוסכמות ולפישוטים, כמו הברגות,

חלקים סימטריים וקווים מוסתרים, כדי לא לקרוא אותם כמו גאומטריה רגילה. הצעד החמישי הוא מערכת המשטחים. מזהים את המשטחים הראשי, השני והשלישי, ואת הסדר ביניהם. מערכת המשטחים קובעת איך דופנים את החלק בייצור, ואיך מקבעים אותו במדידה.

הצעד השישי הוא לעבור על כל מידה. לכל מידה בודקים איזה סוג היא: מידה עם סבולת, מידה תאורטית מדויקת, או מידת ייחוס. בודקים שרשראות מידות, ושאין מידה שמוגדרת פעמיים. ובהתאמות, קוראים את הקוד, ומבינים אם זה מרווח, מעבר או חפיפה.

הצעד השביעי הוא לעבור על כל מסגרת סבולת. בכל מסגרת שואלים: על מה היא חלה, מה צורת האזור, ביחס לאילו משטחים, ואם יש סימן MMC או LMC. ובודקים שכל משטח ייחוס שמופיע במסגרת אכן מסומן בשרטוט. הצעד השמיני הוא כל מה שמוגדר בסימנים ובהפניות.

חספוס וסימני פני שטח, הברגות וקדחים מקדימים, ריתוכים, פינות, תעלות וספליינים. כאן נמצאות הרבה מהשגיאות שראינו בסדנת האבחון, כי הןנראות קטנות. הצעד התשיעי הוא לזהות מאפיינים קריטיים, ולתכנן את הבדיקה. אילו מידות מסומנות כקריטיות, ומה הן דורשות: בקרה, תיעוד, או בדיקה של כל חלק.

האם נדרשת בדיקת פריט ראשון, והאם יש כלי מדידה מתאים לכל סבולת. הצעד העשירי הוא לאסוף את כל מה שלא ברור. כל סתירה, כל סבולת חסרה, וכל אלמנט שאי אפשר לייצר כסי שהוא מצויר, הופכים לשאלה. השאלה כוללת מספר שרטוט, רוויזיה ואזור, ונשלחת למתכנן לפני שמתחילים.

והתשובות נשמרות בכתב, עם השרטוט. בשרטוט הרכבה, מוסיפים לפרוטוקול את רשימת החלקים, הבלונים, הערות ההרכבה והמומנטים. במודל ס8וא, הצעדים זהים, אבל קוראים אותם מהתצוגות ומה-וואס, ולא מגיליון. ובשרטוט שהשתנה, מתחילים מטבלת הרוויזיות, ובודקים מה השתנה ומה התחולה.

אפשר לשאול למה צריך פרוטוקול, אם יודעים לקרוא שרטוט. התשובה היא שרוב הטעויות שראינו בקורס לא נבעו מחוסר ידע, אלא מצעד שדילגו עליו. רוויזיה שלא נבדקה, הערה כללית שלא נקראה, או משטח ייחוס שאף אחד לא שם לב שחסר. פרוטוקול קבוע הופך את הקריאה לשגרה, ושגרה היא מה שמונע טעויות.

בקורס הזה התחלנו מהשרטוט כחוזה, ועברנו דרך כל השפה שלו. מבטים וחתכים, מידות וסבולות, התאמות ושרשראות, מערכות משטחים וסבולות גאומטריות. פני שטח, ריתוכים, חומרים והברגות, ואחר כך השרטוט כמסמך: כותרת, הרכבה, תהליכים, בדיקה, מודל ושינויים.

ובסוף, קריאה מעיני היצרן, סדנת אבחון, ופרוטוקול אחד שמחבר את הכול. שרטוט הוא חוזה. מי שקורא אותו בשלמות, מייצר את מה שנדרעשו, ושואל לפני שהוא טועה. תודה שלמדתם איתנו. את כל פרקי הקורס, ועוד חומרים בהנדסת מכונות, אפשר למצוא HUB-2 ד6וא.

בהצלחה בקריאת השורטוט הבא. להתראות.